יסורי רבי אלעזר בן רבי שמעון ורבי

במסכת בבא מציעא מסופר על היסורים שקיבל על עצמו רבי אלעזר בן רבי שמעון ככפרה על מעשה שגרם מיתה לאדם מסוים. רבי אלעזר קיבל על עצמו את היסורים למרות שברור שהוא נהג כשורה באותו מעשה. בהמשך ראה רבי את המקרה של רבי אלעזר והחליט לקבל על עצמו יסורים בעיקבותיו. הגמרא מתייחסת גם לפעולות שגרמו היסורים שלהם על האנושות כולה.

"לאחר שאגב הדברים עסקנו בנושאים שונים אנו חוזרים למעשה הראשון של ר' אלעזר בר' שמעון שגרם לאותו כובס מחוצף למות, ובדק בעצמו ונוכח שצדיק הוא. ואֲפִילּוּ הָכִי [כך] לאחר נסיון זה לֹא סָמַךְ ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן אַדַּעְתֵּיהּ [על דעתו], קַבֵּיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי [וקיבל על עצמו יסורים] לכפר על עוונו. בְּאוֹרְתָא הָווּ מָיְיכִי לֵיהּ שִׁיתִּין נַמְטֵי [בערב היו מקפלים לו שישים מצעות של לבד], לְצַפְרָא נַגְדֵי מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא [בבקר היו מוציאים מתחתיו, למרות הלבד, שישים כלים של דם ומוגלה]. לְמָחָר, כלומר, בכל בוקר, עֲבַדָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ וּבָרֵי [עשתה לו אשתו שישים מיני ליפתן ואכל אותם והבריא]. וְלָא הֲוַת שָׁבְקָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ לְמֵיפַּק לְבֵי מִדְרָשָׁא כִּי הֵיכִי [הניחה לו אשתו ללכת לבית המדרש כדי] שלֹא לִדְחַקוּהוּ רַבָּנַן [ידחקוהו חכמים] משום שחששה לבריאותו. והוא היה ממשיך לנהוג באותו אופן, בְּאוֹרְתָא [בערב] אָמַר לְהוּ [להם] ליסוריו: אַחַיי וְרֵעַי, בּוֹאוּ! בְּצַפְרָא [בבוקר] אָמַר לְהוּ [להם]: זִילוּ [לכו] מִפְּנֵי בִיטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד [יום אחד] שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ [אשתו] מה הוא אומר, אָמְרָה לֵיהּ [לו]: אַתְּ קָא מַיְיתֵית לְהוּ עִילָּוֵיךְ [אתה הוא שמביא אותם עליך]! כִּלִּית מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא במחלתך זו שאתה הוא הגורם לה אִימְרְדָה, אָזְלָה לְבֵית נָשָׂא [מרדה בו והלכה חזרה לבית אביה] והוא נשאר בלא מי שיטפל בו, ובלא כסף. סְלִיקוּ וְאָתוּ הָנָךְ שִׁיתִּין סְפוֹנָאֵי עַיְילוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטֵי שִׁיתִּין אַרְנָקֵי [באו ששים ספנים, והכניסו, הביאו, לו ששים עבדים כשהם מחזיקים בידם ששים ארנקים], וַעֲבַדוּ לֵיהּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ [ועשו לו שישים מיני ליפתן ואכל אותם] שהיו אותם ספנים בסכנת טביעה, ונדרו שאם ינצלו בזכותו יביאו לו מתנות אלה. ונמצא שגם אחרי שהלכה אשתו היה מי שיטפל בו ברווחה. יוֹמָא חַד [יום אחד] אָמְרָה לָהּ אשתו לִבְרַתָּהּ [לבתה]: זִילִי בָּקִי בַּאֲבוּךְ מַאי קָא עָבֵיד הָאִידָּנָא [לכי בדקי באביך מה הוא עושה כעת]? אָתְיָא [באה] אליו, אָמַר לָהּ: זִילִי [לכי] ואִמְרִי לְאִמֵּךְ: שֶׁלָּנוּ, רכושנו שלנו בבית כעת, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם משל בית משפחת אמך. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ [קרא על עצמו] פסוק זה: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). אָכַל וְשָׁתֵי וּבָרֵי נְפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא [ושתה והבריא ויצא לבית המדרש], שהרי בזמן זה לא היתה אשתו שם שתמנע אותו. אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ שִׁיתִּין מִינֵי דְּמָא [הביאו לפניו שישים מיני דם] שהביאו נשים כתמי דם, שהיה ספק בידן אם זה דם נדה והן אסורות לבעליהן, או היה זה דם מסוג אחר טַהֲרִינְהוּ [וטיהר אותם] את כולם. הֲוָה קָא מְרַנְּנֵי רַבָּנַן וְאָמְרִי [והיו חכמים מרננים אחריו ואומרים]: סָלְקָא דַּעֲתָךְ לֵית בְּהוּ חַד [עולה על דעתך שאין בהם אחד] שיש בו סָפֵק?! ומן הסתם טעה במשהו. אָמַר לְהוּ [להם]: אִם כְּמוֹתִי הוּא יִהְיוּ כּוּלָּם כל הילדים שיוולדו עכשיו מנשים אלה שטהרתי לבעליהן זְכָרִים, וְאִם לָאו [לא] תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. ואכן נתברר כי הָיוּ כּוּלָּם זְכָרִים. ומספרים: וְאַסִּיקוּ לְהוּ [וקראו להם] "אֶלְעָזָר" עַל שְׁמֵיהּ [על שמו] לזכרון אותו מעשה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא] אָמַר רַבִּי: כַּמָּה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּיטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון מִיִּשְׂרָאֵל, שהרי כשלא הניחה אותו לבוא לבית המדרש, כמה וכמה נשים לא היו טהורות לבעליהן מחמת הספק, שלא היה איש בקיא כמותו לטהרן.

…. אָמַר רַבִּי, כיון ששמע דברים אלה בשבח ר' אלעזר, משמע שחֲבִיבִין יִסּוּרִין. קִבֵּל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי [עליו שלוש עשרה שנה] של יסורים, שִׁית בִּצְמִירְתָא [שש שנים בחולי הכליות] וְשֶׁבַע שנים בִּצְפַרְנָא [בצפירנא]. וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים]: שִׁבְעָה בִּצְמִירְתָא [בחולי הכליות], וְשִׁית בִּצְפַרְנָא [ושש בצפירנא]. מספרים: אַהוּרִיָּירֵיהּ דְּבֵי [שומר האורוות של בית] רַבִּי הֲוָה עֲתִיר [היה עשיר יותר] מִשָּׁבוֹר מַלְכָּא [מלך פרס], שכן היו לרבי בהמות רבות כל כך ברפת, שאפילו מפסולתן אפשר היה להתעשר, ומכאן נבין כמה בהמות היו. כַּד הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָּא לְחֵיוָתָא הֲוָה אָזֵיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵּי [כאשר היה שם תבן לפני הבהמות היה הולך הקול של געייתם בשלושה מילין]. הֲוָה מְכַוֵּין דְּרָמֵי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָיֵיל [והיה מכוון לתת להם באותה שעה שנכנס] רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא שלא ישמע קול צעקותיו, מפני הכאבים שהיה סובל, וַאֲפִילּוּ הָכִי [כך] מַעֲבַר לֵיהּ קָלֵיהּ לְקָלַיְיהוּ וּשְׁמַעוּ לֵיהּ נָחוֹתֵי יַמָּא [היה קולו מתגבר על קולם עד שהיו שומעים אותו יורדי הים], שכל כך היו רבים יסוריו. ומעירים: וַאֲפִילּוּ הָכִי [כך], יִסּוּרֵי [היסורים] של ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן עֲדִיפִי [עדיפים] מאלו של רַבִּי. שאִילּוּ יסורי ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ עליו היסורים וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ, ואילו יסורי רָבִּי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שגרם הוא עצמו בָּאוּ, וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אחר הָלְכוּ. ומפרטים: עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ מַאי הִיא [מה הוא, מה היה הדבר]? דְּהַהוּא עֶגְלָא דְּהָווּ קָא מַמְטוּ לֵיהּ [עגל אחד שהיו מוליכים אותו] לִשְׁחִיטָה. אֲזַל תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בִּכְנָפֵיהּ [הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו] של רַבִּי וְקָא בָּכֵי [ובכה]. אָמַר לֵיהּ [לו] לעגל: זִיל [לך] לְכָךְ נוֹצַרְתָּ לשחיטה. אָמְרִי [אמרו] משמים: הוֹאִיל וְלָא קָא [ואינו] מְרַחֵם על הבריות לֵיתוּ עֲלֵיהּ [שיבואו עליו] יִסּוּרִין. ועַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אחר הָלְכוּ יסוריו, ומספרים: יוֹמָא חַד הֲוָה קָא כָּנְשָׁא אַמְּתֵיהּ [יום אחד היה מטאטאה שפחתו] של רַבִּי בֵּיתָא [את הבית], הֲוָה שַׁדְיָא בְּנֵי כַּרְכּוּשְׁתָא וְקָא כָּנְשָׁא לְהוּ [היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם]. אָמַר לָהּ: שִׁבְקִינְהוּ [הניחי אותם], הרי כְּתִיב [נאמר]: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). אָמְרוּ משמים: הוֹאִיל וּמְרַחֵם נְרַחֵם עֲלֵיהּ [עליו], ואז פסקו יסוריו. מספרים: כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי [כל שנות היסורים] של ר' אֶלְעָזָר לֹא שָׁכֵיב אִינִישׁ [מת אדם] בְּלֹא זִמְנֵיהּ [זמנו], שכיון שיסורים שקיבל עליו היו כפרה לעוונות הדור. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי [כל שנות היסורים] של רַבִּי לֹא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא [הוצרך העולם לגשם] והיתה רטיבות מספקת מחמת הטל. שאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קַשֵּׁי יוֹמָא דְּמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא [קשה יום המטר כיום הדין], שירידת הגשמים גורמת הרבה פורענויות, מחמת ברקים ורעמים ושטפונות. וְאָמַר אַמֵימָר: אִי לָאו [אם לא] היה צָרִיךְ לְעָלְמָא [לעולם] לגשם בָּעוּ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וּמְבַטְּלִי לֵיהּ [היו חכמים מבקשים רחמים עליו ומבטלים אותו]. ואֲפִילּוּ הָכִי [כך] שלא היה גשם, כִּי הָווּ עָקְרִי פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא הֲוָה קַיְימָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא [כאשר היו עוקרים צנון מן הערוגה היתה נשארת גומה מלאה מים] מרוב הרטיבות שבארץ". (בבא מציעא פד,ב-פה,א)