להשלים עם מחלות נפש ביהדות ובקהילותינו

ניסיון תרגום למאמר:
Coming to terms with mental illness in Judaism and in our communities

להשלים עם מחלות נפש ביהדות ובקהילותינו

'זכור כי תפילה היא עבודה שבלב, ולבם של אנשים מסוימים עסוק רק במציאת הרצון לקום בבוקר'

מאת אלן רוזנבאום 25 בספטמבר 2020 09:32

אחד הסיפורים החסידיים האהובים ביותר בתקופת החגים מספר על ילד רועים יתום שלא ידע דבר על מורשתו היהודית. יום לפני יום כיפור הוא הצטרף לקבוצת אנשים שנסעה למז'יבוז כדי לבלות את היום הקדוש ביותר בתפילה עם הבעל שם טוב הקדוש. תוך כדי שהוא עומד בבית הכנסת בין המתפללים המסורים, הילד רצה נואשות להתפלל, אך לא הצליח לקרוא את אותיות האלף-בת הוא נשם נשימה עמוקה ופלט שריקה חדה, את אותו הצליל שהיה משמיע בכל ערב כדי לאסוף את הכבשים שלו מהשדות.

האנשים בבית הכנסת נדהמו מההפרעה, אך הבעל שם טוב הרגיע את חסידיו ואמר: "שריקת הילד הזה חדרה לשמיים, וביטלה את הצו הנורא של הקב"ה. זה הגיע מעומק ליבו." סיפור זה לא רק מדגיש את חשיבות הכוונה בתפילה, אלא את חשיבות הסובלנות וההבנה למי שעשוי להיות שונה במקצת מאחרים."מישהו אמר לי פעם שהסיפור תמיד מפריע לו", אומר הרב יוני רוזנצוויג מבית הכנסת נצח מנשה בבית שמש. "הוא אמר, 'אם הילד הזה היה נכנס לבית הכנסת שלנו, היינו משתיקים אותו. לא היינו הבעל שם טוב – היינו האנשים שמשתיקים אותו. אנחנו מתפעלים מהסיפור, אבל בכנות, אם מישהו נכנס לתפילת נעילה ומתחיל לשרוק, היינו מגרשים אותו החוצה.' " "אנחנו אוהבים את הסיפור," ממשיך רוזנצוויג, "אבל אנחנו אוהבים את הסדר שלנו ואנחנו אוהבים את המבנה החברתי שלנו. הימצאותו של אדם לא יציב מבחינה נפשית בקהילה שלנו תמיד משבש את המבנה החברתי הזה. האם אתה באמת יכול להשלים עם מישהו שיש לו אלצהיימר או דמנציה שמגיע לבית הכנסת ומדבר בקול רם או מתנהג בצורה מוזרה? האם אתה יכול להשלים עם מישהו עם אוטיזם או עם ילד שמגיע עם הפרעת קשב וריכוז וצריך שיהיה לו ספינר כדי להעסיק את עצמו בבית הכנסת? זו לא רק שאלה הלכתית.

"אם איננו מוכנים לקבל את אותם אנשים, אז אנחנו לא צריכים להיות מופתעים אם הם לא רוצים להודיע ​​לנו מה הם עושים ומה קורה איתם. הם לא רוצים לחשוף את עצמם או , רק להיסגר או ולהתרחק מכל סוג של פעילות קהילתית. אבל אם אנחנו באמת מוכנים לתת להם מקום, אז אנשים יהיו מוכנים יותר לצאת, להגיד מה קורה איתם ולבקש את העזרה שהם צריכים."

רוזנצוויג, שמכהן כרב קהילת נצח מנשה מאז 2010, אומר כי בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה במספר השאלות המופנות אליו בנוגע לבריאות הנפש. כיום, הוא מציין, בין 30% ל -50% מהשאלות שהוא מקבל מדי שבוע בנושא זה.

רוזנצוויג מזכיר שאלה שקיבל. מישהו הסובל מחרדות ודיכאון יכול לשלוט בחרדותיו במהלך השבוע על ידי האזנה למוזיקה או רחצה. בשבת, הוא בדרך כלל נמנע מהפעילויות הללו ובמקום זה מקיא או חותך את עצמו כדי לשחרר לחצים, ובזה מסכן את עצמו. האם מותר לו להאזין למוזיקה בשבת?

משיב רוזנצוויג, "אם ההלכה עומדת באתגר ואומרת, 'אוקיי, אולי נוכל לאפשר לך להאזין למוזיקה בנסיבות אלה', אז מה שאתה בעצם אומר לאדם הוא: 'אני מאמין שאתה חולה, וכמו שהייתי מרשה למישהו שחולה פיזית לעשות דברים מסוימים בשבת, אני הולך לאפשר זאת גם עבורך.' אבל אם אני אומר לאדם 'לא, אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה, ותצטרך להתמודד בדרך אחרת,' אני שולח את המסר שאומר 'אתה לא באמת חולה'. "לא היית אומר לאדם עם חום פשוט 'תשרוד את הכאבים.' היית אומר לאותו אדם לקחת כדור כדי להוריד את החום – לא רק 'תתעלם מזה' פסיכולוגית. במחלת נפש, אנחנו לפעמים מזלזלים יותר, לא בגלל שאנחנו מנסים להזיק. אנחנו חושבים שאנחנו נותנים עצות טובות, אבל אנחנו שולחים את המסר, 'אין לי שום דבר שאני יכול לעשות בשבילך כי אני לא באמת רואה בזה מצב חירום.' " רוזנצוויג מרגיש שהיהדות בלא כוונה מצמידה סטיגמות למחלות נפש. אחת הסיבות, לדבריו, נובעת מהיעדר מקורות במסגרת ההלכה בנושא, והשנייה קשורה לחוסר התגובה החיובית[=חיונית] הלא נדיר כאשר רב נתקל בשאלות של בריאות הנפש.

כאשר חכמי התלמוד תיארו עניינים הנוגעים לבריאות, הוא מסביר, הם תיארו תופעות שהיו מודעים אליהן.

"אם אתה מבין שהנושאים והדברים שהם מתארים הם דברים שהיו ברורים להם כמחלות, נוכל גם להבין שהדברים שיש לנו במקורות הקלאסיים שלנו הם בדרך כלל המקרים הקיצוניים יותר, מכיוון שניתן היה לזהות אותם בצורה ברורה מאוד. זה ברור שדברים עליהם הם מדברים קרובים יותר לפסיכוזה[=קל יותר] מאשר לנוירוזה[=חמור יותר, פוגע באיכות החיים]," הוא אומר.

"כשאתה אומר לילד בישיבה או בקהילה שיש לו הפרעת אישיות ועליו לדבר עם רב, והרב אומר לאדם שהוא צריך לעבוד על עצמו ועל מידותיו (תכונות התנהגותיות) – זה לא שלא טוב לשמוע את ההדרכה הזאת – אבל עבור אדם הסובל באמת, זה כאילו מישהו סובל מסרטן ואתה שם פלסטר על זה. זה לא הולך לעזור." רוזנצוויג אומר כי אנשים רבים זקוקים לעזרה והכוונה בשינוי התנהגותם, ובמקרים מסוימים זקוקים לתרופות.

"זה לא רק עניין של כוח רצון ועידוד כמו: 'אתה יכול לעשות את זה אם אתה באמת תתאמץ.' "

פרופסור שטראוס מנהל אגב פסיכיאטריה במרכז הרפואי מעייני הישועה ופרופסור לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, אומר כי התקלה אינה טמונה בדת[=תורה] אלא באלו שמחזיקים בה[=רבנים].

"אנחנו חושבים שהיהדות סטיגמטית", אומר שטראוס, "אבל זו הסטיגמה שלנו." לדעת שטראוס אנשים מצמידים סטיגמות ולא הדת היהודית. שטראוס מציע כי חוסר ההבנה לגבי מחלות נפש וסיבותיה יוצר סטיגמה.

"יש בזה מיסטיקה" הוא אומר. "מכיוון שאנחנו לא מבינים את זה, אנחנו מרגישים שיש לנו פחות שליטה על זה. לכן זה מאיים ומפחיד ואנשים מתרחקים מזה. ההפך הוא הנכון. היהדות מאוד נגד סטיגמות של מחלות נפש." נעמי רז, פסיכותרפיסטית ירושלמית אומרת שהסטיגמה הקשורה למחלות נפש קשורה לבושה ולפחד לאבד שליטה. "אני חושבת שזה גורם לכולנו תחושה של חוסר שליטה ותחושה של חוסר אונים. כשאנחנו רואים את זה, זה מפחיד אותנו. היינו יכולים להיות כאלה? האם זה יכול לקרות גם לנו – האם נוכל לאבד קשר עם המציאות ולהתנהג בצורה מוזרה ומשונה?" נוירולוג, מציין שטראוס, יכול לאבחן ולהסביר את הגורם למחלה, אך בהתאם לנסיבות, ייתכן שלא יוכל לטפל במחלה. פסיכיאטריה, הוא מסביר, היא ההפך.

"איננו יודעים מה גורם למחלה, אך ניתן לטפל ברוב המכריע של המחלות הפסיכיאטריות. הפסיכיאטריה נמצאת בממשק של התנהגות, פילוסופיה וטבע אנושי – בשורה התחתונה הכל הביולוגיה. זה לא אומר שאתה לא יכול לטפל בחלק מזה בשיחות. דיבורים יכולים לשנות את הביולוגיה שלך. פשוט אין לנו את הטכנולוגיה להבין את זה, כי המוח הוא המערכה האחרונה[The Last Frontier]. אנחנו עדיין לא שם." שני שליש מהאוכלוסייה, בשלב כלשהו בחייהם, סובלים ממחלה נפשית כלשהי, אומר שטראוס, אך רק שליש מקבלים טיפול בגלל הסטיגמות שמוצמדות ומלוות לאבחון וטיפול. הוא טוען שהסטיגמות הקשורות למחלות נפש באות לידי ביטוי באיכות מתקני בריאות הנפש בישראל. מרבית בתי החולים בישראל קיבלו תרומות ממשפחות עשירות, אך לעתים רחוקות אנשים תורמים לבתי חולים פסיכיאטריים.

"סכום כסף מדהים הולך לסוכרת ולניוון שרירים וזה חשוב, אבל מה עם פסיכיאטריה? מחלות נפש – דיכאון וסכיזופרניה, למשל – שכיחות הרבה יותר, אך יש עליהן סטיגמה. אם אתה נכנס לאחד מבתי החולים הגדולים, אתה יכול לקנות פרחים ממכונה. ב 25 השנים שאני בעולם הפסיכיאטריה מעולם לא ראיתי מישהו מביא פרחים לאף אחד בבית חולים פסיכיאטרי. למה? בגלל הסטיגמה." שטראוס תוהה גם מדוע יש מעט מאוד מבקרים בחולים בבתי חולים פסיכיאטריים. הוא מוסיף כי היעדר הקצאת הכספים לבריאות הנפש אינו ספציפי לישראל, אלא הוא תופעה עולמית. לדעתו, בארצות הברית יש הרבה פחות סטיגמות הקשורות למחלות נפש ולכן מגיעות יותר השקעות ותרומות פרטיות בתחום.

הדרך שהתלמוד מתאר התנהגות חריגה הוא של השוטה, אותו מגדיר התלמוד כמי שיוצא לבדו בלילה, מבלה את הלילה בבית העלמין, קורע את בגדיו או הורס את כל מה שניתן לו.

שטראוס, שהוא גם עורך כתב העת הישראלי לפסיכיאטריה ויו"ר ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפסיכיאטריה, מסביר כי הביטוי המוצג בתלמוד נתפס כיום ביותר כמבטא תסמינים אופייניים לחוסר שפיות, או מה במונחים קליניים מוכר בתור אדם פסיכוטי. כיצד התייחסו רבני התלמוד לשוטה?

שטראוס אומר כי לשוטה חסרה יכולת השיפוט הקריטית הדרושה לביצוע משימות בסיסיות בחיי היומיום ולהסתגלות החברתית, וכן את היכולת להעריך נכון את המצב ולפעול כראוי. לכן, הוא פטור מקיום מצוות התורה חיוביות ושליליות כאחד. יתר על כן, מציין שטראוס, השוטה פטור גם מאחריות אם הוא פוגע באדם אחר. בנוסף, בתי הדין מחויבים למנות אפוטרופוס שיגן על זכויותיו.

"על פי ההלכה היהודית, אינך רשאי לדחות[=אולי לנדות] אותם," מציין שטראוס. "אתה אמור להפוך אותם לחלק מהקהילה".

בעוד שחכמי התלמוד היו מודעים היטב להתנהגותו החריגה של השוטה, הם לא היו מודעים לרבים מהנושאים שמתמודדים האנשים בחברה של ימינו. כיצד מתמודדים היהדות וההלכה בנושאים כמו דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות כפייתיות והפרעות אכילה? OCD, למשל, יכול להיות מאתגר במיוחד בדת המדגישה טקסים ויכול ליצור התנהגויות מייסרות וקפדניות מדי סביב נושאי הכשרות או טהרת המשפחה.

ככל שמספר השאלות ההלכתיות שקיבל בנושאי בריאות הנפש גדל, הרב רוזנצוויג מצא שיש מחסור בחומר כתוב בנושא.

"אני בטוח שאני לא האדם הראשון ששואל את השאלות האלה," הוא מאשר. "לא משנה מה התשובות שניתנו בצורה פרטית. היה קשה מאוד למצוא תשובות להרבה מהשאלות הללו."

רוזנצוויג למד מדי שבוע אצל חבר פסיכיאטר כדי להרחיב את הבנתו בתחום בריאות הנפש וקרא את המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. לאחר שנתיים של מחקר, הוא בילה שנה בכתיבת ספר על ההלכה ובריאות הנפש. בנוסף הוא התייעץ עם רבנים אורתודוכסים מובילים בארץ ובחו"ל.

כותרת ספרו, "נפשי בשאלתי", היא חלק מפסוק ממגילת אסתר. המונח 'נפשי' במובן רחב יותר מתייחס לסוגיות נפשיות, והמילה 'שאלתי' מתייחסת לשאלות ובכך משמעותה שאלות על בריאות הנפש. רוזנצוויג מצפה להוציא את הספר עד סוף 2020 בעברית עם תרגום מקוצר לאנגלית. כמה שאלות לדוגמא מהספר כוללות:

  • האם מישהו עם דיכאון יכול לשמוע מוזיקה בשבת?
  • האם מישהו עם אנורקסיה צם ביום כיפור?
  • האם ניתן לתרגל תודעה למרות ההיסטוריה האלילית שלה?
  • האם צריך לכבד הורה פוגעני?

האמפתיה של רוזנצווייג לסובלים מבעיות נפשיות מתגלמת בפוסט האחרון שלו בפייסבוק, שהופיע לפני ראש השנה:

" 'מה אם אני לא מצליח להביא את עצמי להתפלל בראש השנה?' שאל אותי אדם הסובל מדיכאון וחרדה. כפי שאני בטוח שאתה מבין, כל מקרה שונה, וכל אדם צריך ללכת בדרך הטובה ביותר עבורו. לחלקם יהיה יותר טוב לקבל עידוד להשתתף בתפילות בציבור, ואחרים עדיף שיתפללו ביחיד, ואחרים אולי שלא יתפללו בכלל.

"מה שחשוב הוא לנסות להתנער מתחושת האשמה הזו, שאתה איכשהו לא עושה את הדבר הנכון בכל שאתה לא מתפלל. צריך לזכור שהתפילה היא עבודה שבלב, ולבם של אנשים מסוימים עסוק רק במציאת הרצון לקום בבוקר. יתכן שיהיה זה יותר מדי לבקש מהם להוסיף את העבודה הרוחנית המלאה והמיקוד שראש השנה דורש. אז מה שהכי חשוב להגיד לאדם כזה זה שזה בסדר. שהוא בסדר. שאין על מה להרגיש אשמה. שהם יתמקדו בבריאותם השנה, והשם מבין, וברוך השם הם יהיו טובים יותר בשנה הבאה, ויוכלו להשתתף באופן מלא, כפי שהם משתוקקים לעשות." רוזנצוויג מוסיף שכאשר אנשים למדו על התעניינותו בנושא מחלות נפש והלכה יהודית, הוא החל לקבל זרם קבוע של שיחות והודעות.

"אתה מגלה שכל העולם סביבך מלא בזה."

הוא מספר שחבר בקהילה אמר לו שלבתו יש הפרעת אכילה. האב נסע לבקר את בתו במחלקת בית החולים ונדהם לראות אנשים רבים מהקהילה אותם הכיר.

רוזנצוויג היה תלמידו של הרב נחום רבינוביץ המפרוסם, ראש הישיבה המנוח במעלה אדומים, וככזה, מרבית הקהל שלו הוא מהקהילה הדתית-לאומית. שטראוס, מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש במעייני הישועה בבני ברק, עוסק בעיקר בבני העדה החרדית.

אף שלרוב טוענים כי בציבור החרדי נוטים להסתיר מחלות נפש, המרכז לבריאות הנפש הוא אחד המתקנים המודרניים והמתקדמים ביותר בתחום בריאות הנפש במדינה. שטראוס מסביר כי חברי הקהילה החרדית הזקוקים לטיפול פונים תחילה לעסקנים (מנהיגי שכבות קהילתיות) ולרבנים, ואז דואגים לפנות לבית החולים, המציע מגוון רחב של טיפולים הכוללים טיפול בבעלי חיים, מוזיקה וריקוד. בית החולים מקבל אנשים מכל הרקעים, אך שטראוס אומר כי המרכז מושך אוכלוסייה חרדית ברובה, בגלל המיקום, רובם מבית שמש, ירושלים, קריית ספר וצפת.

שטראוס מסביר כי לרוב רבנים הם שומרי הסף מהשורה הראשונה כאשר אנשים מתקשים.

"כאשר לאדם יש כאב גרון, הוא לא הולך לרב. כשאדם מרגיש תחושה מרה, לעתים קרובות הוא ילך לרב. רבנים טובים יידעו מתי עליהם לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש."

בשלב זה, הוא מסביר, העסקן שמתעסק בנושאי בריאות הנפש יוודא כי האדם המדובר רואה פסיכיאטר או איש מקצוע מתאים אחר בתחום בריאות הנפש.

בגלל זה, אומר שטראוס, הוא מקבל לעתים קרובות הפניות מרבנים חרדים מובילים, שמבינים שדיכאון אינו דבר שניתן לטפל בו רק באמצעות תפילה. שטראוס מוסיף כי השבועה הרפואית הבינלאומית כוללת כעת שלושה מרכיבים חדשים – כיבוד האוטונומיה של החולים; לדאוג למטופל כרופא במטרה להתייחס אל המטופלים בצורה הטובה ביותר; והחובה האתית לצאת לקהילה ולשתף את הידע.

לשם כך, שטראוס נפגש מדי חודש עם קבוצות של רבנים ופעילים בקהילה החרדית ודן במחלות נפש, מלמד אותם על דיכאון, פסיכוזה, מאניה דיפרסיה והתנהגות כפייתית קשה והדרכת כיצד לזהות את הסימפטומים והסימנים.

דר' סימון הופמן, שהיה הפסיכולוג המפקח במרכז לבריאות הנפש "מעייני הישועה" במשך 11 שנים ופרסם לאחרונה תקנים של צניעות מינית, הפרדת מגדרים[=מינים] והומוסקסואליות: סקירה רבניות ופסיכולוגית, מציעה כי ייתכן שיש סטיגמה גדולה יותר על מחלות נפש בקרב הקהילה החרדית.

"הקהילה החרדית היא קהילה קרובה מאוד, ולעתים קרובות הם מנסים להסתיר דברים מסוג זה."

בעוד שהוא מכיר בשינוי שקורה לאט לאט, הוא אומר שכאשר הם מארגנים שידוך לילד, "הם לעתים קרובות מסתירים הרבה דברים, כי הם יודעים שאם יש להם בעיות נפשיות יש להם סיכוי נמוך למצוא בן זוג מתאים – או הם יקבלו בן זוג פחות טוב או מדרגה שנייה. אני חושב שהעולם הדתי-לאומי פתוח יותר לזה ומציאותי יותר, ואילו הקהילה החרדית מתגוננת ומסתירה זאת במידה רבה, עד כדי הפליה. "הופמן מוסיף כי בניין המרכז הרפואי לבריאות הנפש ב"מעייני הישועה" בבני ברק היה צעד מכריע בכיוון הנכון.

"עכשיו לאנשים יש מקום ללכת שבו הם לא מאוימים על ידי הסביבה," אומר הופמן, "ולמקום שאנשים מבינים את רגישות התרבות והערכים. זה קידם רבות את הדרך לעזור לאנשים להתמודד."

הופמן אומר שמבחינת בריאות הנפש, לאנשים דתיים יש ייתרון בגלל תחושת הקהילה, הערכים והמבנה שלהם.

"מחקרים הראו כי אנשים דתיים בדרך כלל בריאים יותר מבחינה נפשית מאלה שאינם. המבנה, התמיכה והדגש על עזרה לאנשים ולקהילה, בית כנסת ושמחות, משפחה ואכילה משותפת בשבתות ובחגים – כל זה תורם לאדם להיות סתגלני יותר." האם ההלכה היהודית סובלנית ומקבלת יותר את בריאות הנפש יותר מכפי שהייתה בעבר? האם פסיכיאטרים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים להצליח להסיר את הסטיגמה סביב מחלות נפש? אם ילד היה נכנס לבית הכנסת ביום כיפור ושורק כביטוי לתפילה, איך היינו מגיבים?

התשובות לשאלות אלו חיוניות לכולנו – למשפחות, ליחידים ולקהילה.

זהו המאמר הראשון בסדרה בנושא בריאות הנפש