בכל אדם טבועים תאוות והן מעלימות מעיני האדם שהקב"ה מנהיג את העולם בכל רגע ורגע. הציפיה של הקב"ה היא שהאדם יאמין שהוא מנהיג את העולם ושכל התאוות הן גם מהקב"ה. לאדם ששקוע בתאוות אין מנוחה ולעומת זאת לצדיק שלו יש אמונה יש מנוחה. בזכות קיום מצוות השבת, שהיא ציוויה ורצונו של הקב"ה, מתחדשת בכל שבוע גאולה שמביאה את האדם לגן עדן ומצילה אותו מאת השיקוע בתאוות שהן נחשבות "דין גהינם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ה'

[ה] עיקר עסק אדם בעולם הזה הוא האמונה, וכמו שאמרו (מנחות כט, ב) בה' נברא עולם הזה והיא ה' אחרונה [שהוסיף ה' את האות ה' לשמו של אברהם מתוך שמו שלו] (וכמ"ש זח"א צג, א – פרשת לך לך) מדת אמונה, וכמו שאמרו ואמונתך בלילות – עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה (כמ"ש פסחים ב, ב). וטעם חשכותו הוא משום יצר הרע דמחשיך [לראות את אור האמונה וה' בעולם] כו' והיינו (קידושין ל, ב) [כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי,] בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע [וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ ] שכן נברא העולם ברישא חשוכא, והחושך הוא מכלל הבריאה בעולם הזה והוא יצרא דעריות בתאוה [היא תאוות בשר] שזהו ענין עולם הזה בגוף כשנמשך אחר תאות גוף הוא חושך. ובבוקר חסדך חסד לאברהם היינו כל תאותיו לשמים, אז משיג הבוקר דאברהם להשיג אור בהיר הנוכח דהש"י. אבל מצד השיקוע בתאות אי אפשר להשיג הנוכח דהש"י. ועל זה תקנו חכמים ברכת הנהנין קודם השיקוע בהנאה, אז יאמר הברכה ברוך אתה [ה' אלוקינו מלך העולם] וכו', בנוכח ומכיר שכל הנאותיו מהש"י, וזהו (שבת לא, א) [״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ]״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים.[ ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. ] אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי עולמים וזורע (תוספות שם בשם ירושלמי והיא בשוח"ט תהלים יט, יד) ומקבל הנאותיו מהש"י הגם שהוא במחשך מעשהו, על זה אמרו צדיק באמונתו יחיה. ודבר זה חבקוק [] אמרו שהוא מסטרא דידיה דנוקבא כידוע בזוהר (חלק ב' מד, ב), וזהו העצה בעת שיקוע האדם בעולם הזה, אל יזוז ממנו על כל פנים אמונה הפשוטה דהכל מהש"י ואין עוד מלבדו. והמזמור של יום השבת (תהילים צ"ב) מודיע זה "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", כמו שאמרו בשבת (קיח, א) [ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמְקַיֵּים] אוכל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִיצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת [: מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.] ,[1] ודינו של גיהנם הוא השיקוע בתאות וכמו שאמרו בעירובין (יט, א) שהכל יורדין על עסקי הינם וכל המתפתה ביצרו יפול שם [ וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא ״גֵּיהִנָּם״! — גֵּיא שֶׁעֲמוּקָּה (בְּגֵיהִנָּם), שֶׁהַכֹּל יוֹרֵד לָהּ עַל עִסְקֵי הִנָּם. וְהָאִיכָּא ״תׇּפְתֶּה״, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״, הָהוּא שֶׁכׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ יִפּוֹל שָׁם. ], ושם (יח, ב) [ תָּנוּ רַבָּנַן:] הַמַּרְצֶה מָעוֹת [לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁקִּיבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.] אין ניצול מדינה של גיהנם[2]. הרי שעיקר דינה של גיהנם הוא על ידי תאוה. וכן הגן עדן שהוא היפך גיהנם [מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת,] רק [אֶלָּא] צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין [וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם] וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה [, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.] (ברכות יז, א), ועל ידי שיקוע בתאות גורשו משם. ועונג שבת הוא מצות הש"י [ה' יתברך] לענג עצמו בכל חמדות ותאות עולם הזה לכבוד שמים, ועונג זה ממשיך עונג דכל ימי השבוע עמו כמו בכל מקום מצא מין את מינו וניעור (ע"ז עג, א)[ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רָבָא: קָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וּטְחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וְעַל טְחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה, וּ] טְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה. וכו' (שבת עא, א) וכיוצא טובא כל דבר גורר ומושך עמו דבר אחר הדומה לו, אם גם בכל ימי השבוע היה לו על כל פנים אמונה דכל הנאותיו מהש"י, על ידי הנאות השבת נמשך הכל לקדושה (ועיין זח"ב קנד, ב). וחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג הם ההכנות לעולם הבא ביסורין מצרפין משני הכחות דקום ועשה ושב ואל תעשה להיות בלתי לה' לבדו, וזה יוכל לזכות גם כן להצטרף בקדושת השבת שהוא מעין העולם הבא ויזכה להגיד [בַּבּוקֶר חַסְדֶּךָ – היינו בעולם הבא] וגו'.

[1] שבת קיח, א: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג".

[2] עירובין יח, ב: "תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם".