לעילוי נשמת הרב מיכאל שלמה שטרן זצ"ל

מאמר
"מדרגת האדם בתקופות העולם"

אשר דיבר

אדמו"ר הגאון מוהר"י הורוויץ שליט"א בפתיחת האספה הרביעית
מישיבות נובוהרדק אשר היתה בהומל מיום ט"ו שבט עד יום כ"ה בי, ש. ז. ונלוו לזה ההחלטות שנתקבלו בהאספת הנ"ל. נערך ע"י האגודה המרכזית בהומיל.

פ^לטאווא
בדפוס "האלמנה והאחים ראבינאוויץ".
שנת תרע"ח לפ"ק

מפני סבות הזמן נתחלקה הישיבה לכמה מקומות היינו: הומיל הרקוב רוסטוב מוהילוב קיוב טשער־ ניגוב רהטשוב ועוד איזה מקומות וב"ה בכל מקום נתרבה מספר הלומדים שהצליחו בכמות ובאיכות ורוב תודה וברכה לעוזרים והמסיעים בכל המקומות ותודה ליה כי ביוקד כזה עומדות הישיבות על בסיס נכון בחומר וברוח והחלט לעשות אספה שתי פעמים בשנה לחזור
המקומות והחוברת הזאת יצאה לנו מן האספה הרביעית.

א. אדם הראשון.

הנה ענין עץ הדעת, שמצויר בשכלנו, הוא דבר שקשה מאד להבין, איך הוא באמת שאדם הראשון בחיר הנבראים, יציר כפיו של הקב"ה, אשר בו נכללו כל הנשמות, יעבור על מה שצוה השם בפירוש, עוד מאותו היום שצוהו, בשעה שידע את עונש המיתה שישיגהו אחרי כן, דבר שאפילו אנחנו לפי קט שכלנו לא היינו עושים כזאת, היעלה על הדעת דבר כזה? ואף לפי דעת הרמב"ם ז"ל שעיקר החטא היה דרך טעות, צריכים אנו להבין הדבר, איך בא לידי טעות, מאחר שקודם החטא הי' שכל פשוט בלי שום התפעלות טבעיות, איך היה הטעות בשכלו ? ואם נניח כמו שאמר שמציאות לבריאותו היה באופן שלא היה יכול לטעות בענין הטוב והרע, אולם בענין האמת והשקר הי' בו מקום לטעות, והי' שם הטעות בענין האמת והשקר, מה הי' לו לעשות מאחר שטעה? במה הסית הנחש את חוה ובמה הטעה אותה? וכי יעלה על הדעת שחוה האמינה לדברי הנחש כי לא תמות, יותר מדברי השם ? מה זה השיבה כששאלה הנחש מה אמר אלקים ומפרי העץ וכו' פן תמותון, והלא הבורא אמר להם שודאי ימותו?

ידיעת הרע מתחלקת לשני הלקים: הא' היא ידיעה שאינה מעוררת רצון ותשוקה, והב' ידיעה שמעוררת רצון ותשוקה, דרך משל: אנו יודעים, שתיית סם פלוני הוא דבר מתוק מאד, ויש סמים כאלו כמו עשון האופיום, שהוא נחשב לדבר היותר נעים שבעולם, חכמי הטבע אומרים, כי מעשני האופיום מיד שלוקחים המקטרת לתוך פיהם הם מרגישים התפשטות הגשמיות, תמונות שונות ומשונות כל אחת יותר נעימה מחברתה, עוברות נגד עיניהם, ומתוך חלומות והזיות כאלו, במיתת נשיקה כזו הם נפטרים מן העולם לגמרי, ובכל זאת, אף שיודעים אנו את מתיקות הסם הזה, אין הידיעה הזאת מעוררת אצלינו שום רצון ותשוקה, יען כי הכרת השכל בנזקו היא הכרה חושית עד שגם הטבע שדרכו להתאוות לכל מתוק, מכיר בהפסדו, מואס בו ואין בוחר בו כלל, ויש מין ידיעה אחרת, וכמו הידיעה שלנו שהתאוה והקנאה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי אף שיודעים אנו את הרע שבכל הדברים האלו, בכל זאת אין בכח הידיעה הזאת להוכיח גם את הטבע בזה, ולכן הידיעה הזאת אינה אלא ידיעת השכל לבד, זולת הטבע שאינו מכיר בו כלל.

אדם הראשון קודם החטא היה שכלו פשוט בלי שום השפעה חיצונית מהטבעים והכוחות; הרצינות והטבע שלו לא הי' בכוחן להטות את השכל ולהחשך את ההכרה שלו וידיעתו ברע ובטוב. הוא ידע את הרע והכיר אותו ובכל זאת לא עשה אלא את הטוב. שכלו הי' כמו שכל מלאך והחומר הי' אצלו רק כמין לבוש כמ"ש הכתוב עור ובשר תלבישני, וכמו שהלבוש שלנו אין אגו מתביישים בו עד שנצטרך לבוש אחר , כמו כן הי' החומר אצלו, ולכן "ויהיו ערומים ולא יתבוששו", ורק בזה נשתנה לבושו מלבושנו, כי החומר שלו היה לבוש נצחי שאינו צריך לפושטו לעולם. אולם בדבר אחד הי' שונה ממלאך ממש, בשעה שהמלאך הוא משולל בחירה מכל כל, הוא אינו יכול לעשות את הרע אם ירצה, יען כי מציאותו הוא עשיית הטוב— אדם הראשון לא כן היה, אם כי ששכלו הי' פשוט בלא שום נגיעה טבעית בכל זאת נתנה לו היכולת שאם ירצה אזי יחדל מלהיות מלאך אם ירצה לחיות חיי בחירה ולא היי מלאך הרשות בידו. בחירתו לא היתה על דרך הבחירה שלנו דהיינו: בין הטוב והרע, האמת והשקר,—בחירתו היתה: בין חיי המלאך לחיי האדם. וזה הי' תלוי באכילת עץ הדעת. אם הוא רוצה לחיות חיי מלאך בלא שום סכנה לקניניו הרוחניים,— אזי הוא צריך ליזהר שלא לאכול מעץ הדעת, ואז ההכרה שבשכלו תהא חזקה כל כך עד ששום טבע ורצון שבעולם, יהי' מי שיהי', לא יפעל עליו בלל וכללו אולם אם הוא רוצה לבחור בחיי בחירה, אם הוא רוצה שיתעורר בו התאוות והרצונית, בכדי שיהי' לו יכולת לבא אתם במלחמה ולנצחם, אזי עליו לאכול מעץ הדעת, ואז מיד יתעוררו בו המדות והנטיות הטבעיות, ויהי' להם מלחמה חזקה עם השכל וחייליו, ואם
גם אז יעלה בידו לנצח אה המלחמה להכניע את המדות והכוחות שלו תחת יד השכל, אזי יתעלה למדריגה עוד יותר גדולה מזו שעמד בה קודם, כי לפום צערא אגרא, ואז ג"כ יחי' חיי נצח כמו קודם האכילה, אולם אם לא יעלה בידו לנצח את הטבע, והכוחות הטבעיים ימשלו בו אז בהכרה הוא שימות, יען כי טבעי הוא וטבעי אינו יכול לחיות לעולם וזה הוא שאמר לו הקב"ה: "מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת לא תאכלו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ויתכן שהדברים האלו לא נאמרו בגדר ציווי ואזהרה אלא בגדר עצה כלומר, אני משיאך עצה שלא תאכל מעץ הדעת, כדי שלא יתגוררו
בקרבך הטבע והתאוות, כי יודע אני שאם יתעוררו בקרבך אזי לא יהי' בכחך לנצחם, ואז בהכרח הוא שתמות, לא בתור עונש בעד החטא של האכילה, כי יוכל היות שהאכילה בעצמה לא הי' חטא, אלא בעבור שהטבע ימשל בך ודבר טבעי אינו יכול לחיות חיי נצח מצד עצמותו. ולכן אמרה חוה, כששאל אותה הנחש מה אמר .אלהים? ומפרי עץ הגן וכל פן נמות דייקה לומר "פן", יען כי במציאות הדבר היה אפשר שאף לאחר אכילת עץ הדעת לא ימותו, כי לו עלה ־ בידם אף לאחר האכילה לנצח את טבעם לא הי' נחשב להם אכילת עץ הדעת לחטא ואדרבה הי' משיגים ע"י האכילה למדריגה, עוד יותר גדולה מקדם, וע"ז ענה לה הנחש : "לא מות תמותון וכו' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" כלומר אל תספקו שמא לא תעמדו בנסיון, כי בודאי תעמדו והייתם כאלהים, וכמו שאצל האלהים אין ידיעת הרע עושה בו רושם כל שהוא, כמו שמצינו בהי"ג מדות: אל ארך אפים וכו' ונקה לא ינקה, ולכאורה מה מעלה היא זו? אולם פירושו של דבר הוא: כי אף שלא ינקה הרשע את חטאו, בכל זאת . ידיעת החטא וצורך הפרעון ממנו אינו מפריע למדת "ארך אפים ורב חסד" שקודם הפרעון,יען כי אצלו כביכול אין צורך הפרעון בגדר כעס והקפדה אלא בגדר ידיעה הוא שהשכל ומדת הדין מכריעין כך , ולכן מדת הדין והרחמים סומכות זו לזו, משא"כ באדם שאם יש לו שום טינה וכעס על מי שהוא אינו יכול לכבוש: את כעסו עד לאחר זמן באופן שקודם הזמן ההוא לא יעשה בו רושם כלל . וזה שאמר לה הנחש שגם לאחר אכילת עץ הדעת הרגשת הטבעיות שתקבל על ידי זה לא יהיו אצלך כי אם בגדר ידיעה לבד, וא"כ הלא שוה לך יותר לאכול בכדי שתשיג על ידה ׳ למדריגה עוד יותר גדולה מקדם, ובזה הוא שנצח הנחש את חוה ובזה הוא שהטעה אותה. כי הבטיח אותם שבודאי לא יפלו ממדריגתם ואדרבה עוד יעלו למדריגה יותר גבוהה, למדרגה של כבישת המדות וניצוח הרוחות, ואלו באמת הי' כמו שאמר הנחש, אילו באמת עלה בידו לנצח את המלחמה הגדולה הזו, אזי לא הי' נפסד כלום ע"י אכילתו, אולם לבסוף נתברר כי לא כן היה הדבר וכי טעה בחשבון, כי מיד שאכל מן העץ .ויפקחו עיני שניהם וידעו כי ערומים הם"–ויתבוששו, ומזה הוא שנתברר כי לא היה לו לאכול מעץ הדעת, כי אלמלא באמת היה יכול לנצח את טבעו ולעשותו כמו שאינו, ממש כמו קודם החטא,- מפני מה נתבייש?—אלמלא באמת התעוררות הטבעיות והרגשת הרוחות לא החשיכו את שכלו הבהיר ולא עשו בו אפילו פגימה כל שהוא,—מי תגיד לו כי עירום הוא? ועל כרחך שמתחלה כשהמדות והתאוות לא היו מתעוררים אצלו והחלק העיקרי שלו הי' השכל אזי לא הי' לו מה להתבושש,כי החומר בעצמו הי' לו ללבוש, ורק אחר האכילה שנתעוררו אצלו התאוות ולא עלה בידו לנצחם , רק אז ביקש לו לבוש להתכסות בו בכדי להשקיט במקצת את רצונותיו ונטיותיו שדרכן להתעורר יותר בשעה שהוא ערום, וזהו שאמר לו הקב"ה: מי הגיד לך בי עירום אתה! המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? – הלא אמרתי לך אל תכניס עצמך, אל הנסיון הזה ואתה אמרת אין דבר, לכן, מאחר שנחלת מפלה במלחמה עם הטבע , מאחר שהרצונות והטבעיות כבר משלו בך.- ארורה האדמה וכו' כי עפר אתה ואל עבר תשיב , ונגזרה עליו מיתה.

ב. תקופת נח ודור המבול.

מאדם הראשון ואילך מתחלת ,תקופה חדשה בחיי הרוח של האדם. הוא אינו יכול כבר אף אם ירצה להפשיט בעליו את אדרת החומריות ונטיות הטבעיות שלו, והוא מוכרח כל ימיו להתחרות בטבעו ולהלחם עם מדותיו הנשחתות עד כי אחד מן הלוחמים, השכל או הרצון, יפול שדוד. האנשים שהיו אחרי אדם, הם לא היו יכולין להלחם כראוי עם שונאם הגדול, ודור אחר דור מצב הרוח של האדם הולך ושפל עד שלבסוף השחתת בני האדם ורשעם כבר הגיעו למדה כל כך גדולה עד שהבורא כבר נחם על מה שברא ואמר אמחה את היקום אשר על פני האדמה, וזה היה דור המבול. אולם, בשעה אשר השחתת האדם כבר הגיעה לקצה האחרון, בשעה שגם החיות והבהמות נשחתו מפני רעת בני האדם,- בה בשעה נמצא אדם אחד אשר רוח הזמן לא ביעתתו, הוא עמד לבלתי חת ולא הטה את שכמו בפני הרוח המנשבת בעולמו, כעין מחאה היה נגד בני דורו,— זה היה נח.
"נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, את האלהים התהלך נח" ופירש"י ז"ל את האלהיס התהלך נח הי' צריך לו עוזר ותומך— ביאורן של דברים כך הוא : נח לא השיג עדיין למדריגה כל כך גבוהה
הכרתו בטוב לא היתה כל כך חזקה עד שגם עזר השם לא ייצטרך לו, הוא היה מאותן האנשים אשר עליהם כתב הגר"א; אלמלא ה' עוזרו לא יוכל לו, כי אם האדם השיג למדריגה כזאת שמצידו אין חסר לו כלום, ורק אלמלא השם עוזרו לא יוכל לו, אזי—"השם לא יעזבנו בידו", יען כי אהבה ויראה פנימית תלוי בידי שמים ובזה היתה מדריגת נח: כי מצדו, כל מה שיש ביכלתו וכחו, הוא מסר לעבודת השם, ורק מה שנוגע להאהבה והיראה הפנימית, בה הי׳ חסר קצת על מה שהיה צריך לעזר השם, ועל זה אמרו חז"ל "מאמין ואינו מאמין אלא שהמים דחפוהו",—מאמין במה שנוגע
לעבודתו, בכל מה שיש בכחו ויכלתו, ואינו מאמץ באותו המקצת שהוא צריך לעזר השם, היפוך מבני דורו שהי' אינם מאמינים ומאמינים, אינם מאמינים, מה שיש ברשותם ויכלתם לעשות כמ"ש הרמב"ם: הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו וכירבעם בן נבט. ומאמינים במה שנוגע לעזר השם, כי מה איכפת להם אם יבא להם בנקל . ולכן , באותן המים עצמן שנח נדחף בהן אל התיבה, באותן המים עצמן הם נדחפו מן התיבה, כי כך הוא דרכו של נסיון, הוא מעלה ומרומם את העולה ומוריד ומשפיל את היורד, וכמו שהורה לנו הנסיון בזאת המלחמה: כי המבקש את דבר ה' הוא עמד בנסיון ועוד נתרומם בו והמים דחפוהו אל התיבה, ואשר לא האמין לדבר ד' הוא נהרס מן הנסיון ונדחף מן התיבה אשר עמד בה ברגלו האחת.
אמנם, אף שנח צדיק תמים הי' וכמו שהעיד עליו הכתוב, הכרח בחירת מדריגתו עדיין נשאר לנו בספק. עדיין אין אנו יודעים מה הי' הגורם לנח שיתנשא על בני דורו ומה הכריחו לזה . וזה הוא שנחלקו חכמינו ז"ל בדרשת הפסוק הנ"ל ושאלו מה בדורותיו? חד אמר לשבח, וחד אמר לגנאי, חד אמר שאלו הי' חי בדור אחר, בדורו של אברהם אבינו כ"ש שהי' צדיק, וחד אמר שאלמלא הי' בדורו של אברהם אבינו לא הי' נחשב לכלום, ביאורן של דברים כך הוא: לא שנחל'ו האמוראים בעצם צדקותו, מה היתה בערך לצדקות אברהם, אלא מחלוקתם הי' רק: מפני מה הי' צדיק כזה ומה הכריחו לזה, חד אמר הביקוש בעצמו, בקשת ידיעת האמת היא שהכריחו לנח להנשא על בני דורו שלא לטבע בים התאוות כמוהם, וכ"ש אם הי' חי בדורו של אברהם, כ"ש אילו הי' בשעה שלא הי' לו מפריעים באלו הי' צדיק יותר, וחד אמר כי בקשת האמת לבד לא הי' בכחה להכריח את נח להיות צדיק יותר מבני דורו, כי אילו מחמת זה לבד לא הי' כל כך צדיק ולא הי' נשאר אלא בינוני, אלא שנח ראה שבדור כזה, בשעה שבני האדם כל כך נשחתין, מדותיהם כל כך מגונות. בשעה כזו אי אפשר לבחור "לא בחמין ולא בצוננין אלא בפושרין", כי אם לא ישתדל להשיג אל המדריגה היותר גבוהה, ההבל העולמי בהכרח ימשכהו מטה מטה ואז גם הפושרין לא ישארו אצלו, וכיון שכן יכול להיות, אילו חי בדורו של אברהם שאז הי' הדור יותר צדיק והסכנה לרוחניותיו יותר קטנה אזי הי' בוחר במדריגה יותר קטנה, והדמיון בזה הוא למי שנוסע במרכבת הברזל בכרטיס מסע ממדריגה הראשונה, כי אם השעה היא שעת שלום וכל העגלות פנויות הן , אזי הנסיעה בהעגלה ממדריגה הראשונה מורה על עשירות האיש הלזה, אולם אם השעה שעת חירום היא, כל העגלות ממדריגות הנמוכות הן מלאות חיילים ואנשי־צבא, אז אין זה יכול להורות על אמידות הנוסע כיון שמוכרח הוא לעשות כן, וזהו שאמרו חז"ל אלמלא חי בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, כיון שההכרח והאי-רצון שלו להשאר בבית הנתיבות שלא לנסוע, הוא שגרב לו שיסע במדריגה ־ הראשונה, אולם בעצם הדבר אין שוב חילוק כי יהי' איך שיהי' מכל מקום הלא נוסע הוא במדרגה הראשונה, ולכן "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"

ג. תקופת אברהם.

אחרי שעברו עשרה דורות אשר לא הי' בהם אף אחד שבחר לחיות חיי הרוח , והדורות היו אז מכוסים בערפל חשכת הבערות , כסומא שלא ראה אור מימיו , מתוך אפל כזה הופיע אדם אחד אשר רחק מהם מקצה אל קצה, כבן של שנים הכיר את בוראי, אבותיו ובני דורו המותעים לא יכלו להגביל את כח הביקוש שלו, כח בקשת האמת הי' אצלו כל כך חזק עד שהסיך. בעדו ובעד ההרגל הישן, והנחות הקדומות ודעות הנפסדות שראה ושמע מכל בני דורו, בקש ומצא חקר והשיג את ד' ואת תורתו. כמו שאמרו חז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא נתנה, ולא לבד שהגיע לקיים את מעשה המצוה בפועל , עוד הגיע להשיג את הדבר, אשר מכוסה מכל בני אדם והוא ,חשבון בירור מעשיו", שאמרו חז"ל שלשה דברים מכוסים מבני אדם, ואחד מהם עומק הדין ופירש רש"י ז"ל שהוא חשבון בירור מעשיו ועל שתי ההשגות הגדולות האלה העידה לנו מעשת העקידה, שלחם ונצח את השטן בכל הדרכים שרצה להכשילו בדן , כדי להפריעו מכל חלקי המצוה, כי יש בענין המצוה שני חלקים: עצם מעשה המצוה והלשמה של המצוה, ועל שניהם הוא מארב להפסידם. בראשונה יבוא להכשילו שלא יהי' ביכלתו לקיים את עצם מעשה המצוה אם מנצחו מוטב, ואם רואה כי לא יכול לנצחו בנסיונותיו להפריעו מעצם מעשה המצוה , יתחיל לבקש תחבולות, איך להרוס הלשמה שלו, ושונה הוא מין מפריע הראשון מהשני, בשעה שבא להפסידו את עצם מעשה המצוה, אזי ישתדל להכביד עליו הנסיון במפריעים קשים כמו שאמר שלה"מ ע"ה ארי בחוץ וכו' אולם בשעה שבא להפסידו את הלשמה, אזי ישתדל להקל מעליו את הנסיון בכל מיני פיתוים, כי ישיג מזה כבוד או ממון וכדומה מן הפתויים שמבואר בדוה"ל בשער יחוד המעשה. ומצינו שבשני הדרכים האלו בא השטן לאברהם ללכוד אותו בחרמו , בתחילה העמיד לו נהר על דרכו וחשב כי בזה ימנעהו מלילך להר המורי', אולם אברהם אבינו לא התפעל מהנהר וענה לו "אני בתומי אלך" כמבואר במדרש עד שהתפלל כי באו מים עד נפש, ואחר שראה כי לא יכול לנצח את מעשה המצוה, השתדל להפסיד את הלשמה שלו לגנוב ממנו את הנסיון לגמרי, הגיד לו: שמעתי מאחורי הפרגוד כי השה לעולה ולא יצחק לעולה , ואין כאן נסיון כלל , וכל מעשיך הוא רק מעשה חיצונית לגמרי, ואין אתה לוחם נגד טבעך כלום, כי ימנעך ד׳ מלשחוט. ע"ז ענה לו "כך ענשו של בדאי שאפילו אמר דבר אמת אין מאמינים אותו", שקר הדבר לא שמעת מעולם מאחורי הפרגוד כמבואר במדרש, ולכן הי' תשובותיו שונות, כי על הנהר לא יכול לומר אליו שקר אתה דובר , הרי הנהר לנגד עיניו ולכן הי' מוכרח להלוך בתמימות כך צוה לי הבורא, ואין לי להמנע מפני שום דבר, ועל טענת "שמעתי מאחורי הפרגוד" לא יכול להלוך בתמימות, כי אל מה ילך, לשחוט את בנו? הלא הוגד לו סוד הדבר כי רק נסיון הוא ולא שישחט אותו, ולכן הי' צריך להרגיש כי שקר וכזב הדבר ולא
שמע מעולם כך עונשו וכו'. כאן, כן גם עתה ישתדל השטן להפריע את האדם בדרכיו האמורים אולם בזה שינה הוא: בשעה שרצה להפריע את אברהם אבינו י נאלץ להעמיד לו נהר על דרכו, אבל אנו אין צריך למפריע כל כך גדול, אצלינו כל דבר קל לנסיון יחשב, ועל מפריעים כאלה בודאי נוכל לענות ואני בתומי אלך , יען כי הנסיונות שלנו המה כחוט השערה לגבי נהר של אברהם, וכן בשעה שבא להפריע את א"א מהלשמה הי' מוכרח להפסיד אותו בדבר אמת שמעתי מאחורי הפרגוד, אצלינו אין צריך לכל זה, אותנו הוא יכול לפתות גם בדבר שקר, כמו להבטיח לנו כבוד או ממון וכדומה, ולפי שהורינו חז"ל אדרבה זה שמבטיח לנו הוא סבה להפסדו כמו שאמרו כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, וכתב הגר"א ז"ל שכן הוא בכל המדות. לכן על זה אין צריכין לבוא אליו בתשובת של "כך עונשו ׳ של בדאי שאפילו אמר דבר אמת וכו' " הלא כל פיתויו אצלנו המה כדבר שוא ושקר. אמנם, הגם שנצח להשטן בכל דרכיו, אעפ"כ הי' נשאר עוד מה שהי' חסר לו, והוא בירור המעשה, אחרי כל המעשים לא מצא א"א עוד בירור כי הוא מסור לעשות רצון ד' בלי שום נטי' דקה מן הדקה, כי מי יודע הרצון הראשון שסבב לו שילך לעקוד את יצחק בנו, כי מה יוכל לעשות כי אף אם לא ישחוט הוא, לא יפלט מן המיתה מצד אחר, כי הרבה שלוחים למקום וגם מפני שהרגיש טבעו במקצת שאחז"ל שזלגו עיניו דמעות, ואין לו מזה בירור על מצפוני היושר לאלקיו, עד שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ופירשו חז"ל שבקש לכל הפחות להטיל בו מום, לכן אמר לו אל תעש לו מאומה, אחר שיבקש כל ימיו בירור הלשמה, מצא פה מקום לברר, כיון שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער, והי' לו שני ציווים, לשחוט ולא לשחוט, ובחר בהציווי הראשון לשחטו, בזה בירר את הלשמה שלא נמצא בתוכו שום טבע המעכבו לקיים את דבר ד' ואם בחר בהציווי השני שמא נטיתו גרמה לו שיתאים עם הציווי ולא מחמת הציווי בלבד, ומה שרצה לשחוט מקודם שמא הוא מפני הטעמים שזכרנו, ולמען הווכח בבירור כי אין לו שום רצון ראשון המסייע אותו לשחטו וכן שאין לו שום דבר הכרחי אשר על ידו הוא מוכרח לבחור מה שבחר לו הבורא, וכן גם אין לו שום נטי' שתתאים עם הציווי שלא לשחטו, אחר ששמע הציווי, שלא לשחטו, בחר בהציווי הראשון, ועתה אין כאן הטעמים הנ"ל יען כי הבורא סלק ממנו הציווי, ומצא אז ג"כ שאין טבעו מפריע לו לקיום המצוה כלל, ולכן אמר לו ד' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה מזה גופא *היית]* לירא אלהים כי עד עכשיו היית ירא השם בכח והי' חסר לך הבפועל כמו שיחסר לנער הקטן שיגדל אף שבכחו לגדול בכל זאת לשעתו הלא קטן הוא, אולם עכשיו ביררת מעשיך והיית לירא אלקים בפועל. עוד נתברר מזה מדרגתו כי לא הי' צריך לעזר־השם, כמו שהעידה עליו התורה אשר התהלכו אבותי לפני וכו' שלא הי' צריך סעד לתומכו, כי אלמלא כח הרע פעל עליו במקצת והי' צריך עזר השם, א"כ הרי אין לך עזר השם גדול מזה שצוה לו שלא לשחוט, ובכל זאת אף לאחר הציווי הי' בוחר לעצמו הציווי הראשון, ולכן אמר לו המלאך "ולא חשכת" פירוש ולא חשכת אתה, ע"י בחירתך בציווי של השחיטה, לא חשכת את בנך מצדך רק ממני מצדי.

ד. תקופת מעמד הר סיני.

אם שאברהם בעצמו כבר הגיע למדריגה כל כך גבוהה עד שכח הרע לא הי' יכול לפעול עליו להכריחו היפוך השכל הפשוט, בכל זאת עדיין לא הגיע למדריגת אדם הראשון קודם החטא, להיות שכלו שכל פשוט ממש, לכן מצינו באברהם אבינו שזלגו עיניו דמעות בשעה שלקח את המאכלת לשחוט את בנו, אלא שכח השכל שלו היה כל כך חזק , עד שכל מפריע שהי' מתנגד לו הי' יכול לנצחו בשכלו , כמו שראינו במעשה העקדה , אבל מה שנוגע.
לפנימיות הטבע, כמו זליגת הדמעות, זה הי' נשאר אצלו, מאחר שלא הי' שכלו שכל פשוט כל-כך כמו שהי' באדם הראשון קודם החטא. באופן כזה הי' נמשך מצב חיי הרוח של אדם המעלה, כמו שם ועבר ושבטי יה, משך כמה וכמה דורות, אולם אף אחד מהם לא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא. הזוהמא שהטיל בה הנחש לא סרה ולא נמחה עד שעת מתן תורה , אולם בשעת מתן תורה הגיעו למדרגה כל־כך גבוהה, עד שפסקה זוהמתם לגמרי ונעשו כמו אדם הראשון קודם החטא. והמדרגה ההיא השיגו בעת שהקדימו נעשה לנשמע, מפני שאז החליטו בעצמם להתחיל לחיות על פי צווי הבורא בלי שום פשרה כלל , ושלא יבחרו זולת מה שתבחר להם התורה ולא יפקפקו כלל בדבר , אם לקבל התורה או שלא לקבלה לעשות או שלא לעשות. על עצם המעשה אמרו "נעשה", ופירושה אנו מוכנים לעשות רצון ד', כמו שהמלאך מוכן לעשות בלי שום דרישה וחקירה כלל, ועיקר השמיעה הוא רק לברר איך לעשות. ולכן בשעה שהקדימו נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה: מי גלה להם רז זה , זאת אומרת , מי גלה להם אותו המפריע הגדול להשגת השלמות , הלא הוא מה שמבקש האדם תמיד ה"נשמע" קודם ה"נעשה", וחקירתו מקודם אם צריכים אם לא, הלעשות או לא, וחששתו שמא יגיע לו רעה מזה או שמא יוכל לחיות על דרך זה, מי גלה להם שכדי לעמוד על מדרגת אדם הראשון קודם החטא בלי שום נגיעה טבעית ונטי' רצונית מה לקבל ומה שלא לקבל, אלא כמו שכל פשוט מוכן לעשות רצון קונו, ובכדי שמדרגה זו לא תשונה לעולם , צריך האדם להשריש בעצמו יסוד זה להקדים ה"נעשה" קודם לה"נשמע" ושלא ישאל כלום הלקבל אם לא , לא מינה ולא מקצתה, אלא שימסור עצמו לבחור בכל מה שבחרה בו התורה ושיבקש להבין רק איך לעשות. ובזה השיגו המדרגה הגבוהה כמו אדם הראשון קודם החטא, כי מיד שהקדימו נפסקה זוהמתם לגמרי .
והיסוד הזה הצליח להם כל־כך עד שהגיעו על ידו לידי כך, שהעידה עליהם התורה: "וכל העם רואים את הקולות" פירשו חז"ל שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, השגתם היתה כל-כך גדולה עד שלא התפרד אצלם השכל מן החוש, ולא כמו שהוכיח לנו הנביא: "שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו", כי יש "הערען" ו"דערהערען", "זעהען" ו"דערזעהן" , לפי שאצלנו הטבע מסך מבדיל בעד השכל. בשכלו יכול האדם לציר דרך של אדם השלם, אבל כיון שאינו רואה אותו בחוש , נשאר אצלו הציור הלזה כמו תמונה פוטוגרפית, שעינים לה ולא תראה אזנים לה ולא תשמע , ועוד שונה הוא ממנה , כי התמונה הפוטוגרפית, אף שאיננה תמונה חי' בכל זאת, לכל הפחות , היא מתאמת לדבר המצוייר, לא כן ציור חיי השלמות בשכל האדם, שכיון. שמעולם לא חי חיי אדם השלם, לכן גם הציור שמציר אינו נכון. וזהו שאמר הנביא, כי אף ששומעים אנו, חסר לנו ה"דערהערען" ואף שרואים אנו, חסר לנו ה"דערזעהען" וסבת הדבר , כי אדם שבעצמו אינו שלם ויש לו דבר המעכבו מלהיות כך אותו המעכב עצמו מסיך בעדו , עד שאינו יכול לראות ולשמוע היטב . ולו טעם לחיות חיי התורה במעשה, אז החכים אותו הנסיון (הפראקטיקה). אבל אם להתמכר לחיות עפ"י התורה כמו שהיא אינו מסכים, אלא רוצה הוא לדעת מראש מה כתיב בה והמתאמת היא לחפצו אם לאו ותוקע רצון עצמו אל התורה , אז בודאי כמו שהוא חפץ כן יראה ולא יראה הדבר לאמתו כמות שהוא, וממילא נפרדת אצלו התורה מן החושי, כי לא נסה לחיות על פי דרכה בחוש, ולו נסה, כי אז אחרת הבין.
אבל לא כן בשעת מתן־-תורה, שמשום שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" ' ומסרו את עצמם לחיות חיי התורה בחוש , הגיעו להשגה ל-כך ברורה שהיו רואים את הנשמע דהיינו , שמחיצת המדות וכל דבר החוצץ בעד הראיה לא חצץ להם כלל, כמו שכותל ושום מחיצה אינה מפסקת בעד השמיעה, ושמעו את הנראה, כי לפעמים יזדמן לאדם אבן-ספיר והוא רואה אותו, אבל כיון שלא שמע מעולם כי הוא דבר יקר, לא יחוס עליו אבל הם שמעו את הנראה , ולא חסר להם שום מושג בעולם כמו לאדם הראשון קודם החטא, שלא היתה לו שום מחיצה מפסקת. ואל תתמה איך עשו להם עגל מסכה אחרי הכרה חזקה וברורה כזו, בי הלא ידוע שהי' ערב רב ביניהם , ואם נעין בדבר נמצא שאין כאן מקום לחמי', כי הלא התורה מעידה שראו שבושש משה ופירשו חז"ל "בא שש וטעו במנין הימים" ועוד דאמרו על "כי זה משה האיש" שראו משה מוטל מת במטה, ומה נוכל להטיל עליהם אשמה, כי מה הי' להם לעשות מאחרי שטעו? ועל עצם העגל ג"כ לא נוכל לחיבם, שהרי עשו אותו רק למנהג כמשה"כ "וילך לפנינו" . ובאמת הי' להם מקום לטעות, יען כי משה מת , ומי יודע מה הי' אתו עד הנה ? אמנם כבר כתב הרמב"ן ז"ל, שהשקר אין לו רגלים היינו , שאין להרע בית־-אחיזה והוא רק אחיזת-עינים, הנקרא "פאקוס" שבו מרמים בני אדם ולוקחים מהם ממונם. וכל כחו של אחיזת-עינים אינו אלא במהירותו, שממהרים כל-כך לעשות את הפאקוס עד שאין האדם יכל להסתכל בו כראוי , ולו הביט בראי חדה, אז הכיר ודאי את השקר והזיוף שבו , ורק המהירות הנפלאה גורמת להטעות את החוש. וכן ממש עם דרכי היצר, כי אינו יכל השטן להראות את העבירה בצורת דבר טוב, וכל כחו הוא למהר בהליכתו כל-כך עד שבשעה שהאדם מתחיל להביט ולחשוב אודותיו כבר גמר מעשהו והאדם מוצא, שהוא עומד אחר המעשה עם מחשבתו. ולכן אין פורשים רשעים מדרכם, אף כי יודעים הם כי רע ומר הוא, יען כי היצר ממהר בהליכתו והוא מתנהג בכבדות לעומתו, לכן הוא מוצא תמיד את עצמו מנוצח. גם במעשה העגל לא היתה יכולת בידי השטן להראות בצורה בולטת שמשה מת ומלאכים נושאים אותו, יען כי במציאות אין הדבר כן , והראותו היתה רק אחיזת־עינים , שמהר להטעותם ולרמותם. ולו הסתכלו בהסתכלות חדה, לא היו רואים מה שראו. וראי' לדבר, ששבט לוי נמצא שלם כשצווח משה "מי לד' אלי", ואם הי' המראה ניכר לכל בלי שום זיוף, מדוע לא חשש גם שבט לוי עליו, אלא שעל כרחך אחיזת־עינים הי' ומי שרצה לטעות טעה ושבט לוי שלא רצה לטעות לא טעה. וזאת היא אשמתם שלא הביטו כראוי ועוד צרפו לזה טעות השש שעות, ושבט לוי לפי שלא טעה במשה מת, לא דחקו אותם גם השש שעות לעשות עגל, כי חכו שמא יבוא. וממעשה העגל נוכל לדון, שדרכי היצר הם אחיזת-עינים וכל כחו בזה שממהר מעשהו, אולם הבחירה בידינו ושבט לוי מחיב את הטועים . וגם מזה נוכל להבין שהחטא לא הי' פשוט כל־כך , כי הלא גם אחר מעשה העגל, לא ירדו ממדרגתם לגמרי. וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל את הפ' "ולא שתו איש עדיו עליו", שהכרת עותתם היתה אצלם כ"כ חזקה , עד שנתנו החיים הנצחיים שהשיגו בשעת מתן־תורה, כדי שימחלו להם חטא העגל .
וכשירד משה מן השמים והתורה שקבל בידו והי' צריך להודיע לישראל חוקי האלקים ותורתו , ישב משה לבדו לשפוט את העם , עד שבא יתרו ושאל אותו מה הוא עושה והשיב לו:
"כי יבואו אלי לדרוש את אלקים", היינו שהדין-תורות הבאים אלי אינם כסתם דין־תורות שזה אומר שלי וזה אומר שלי, אלא שכל אחד בא לדרוש את דבר ד' אפשר שלך ואפשר שלי כמו שאלת
איסור והיתר (ואעפ"י שאמרו חז"ל: "דינו לבוקר משפט", זה הי' אומר עבדי גנבת וכו', הי' המן מברר" אעפי"כ רוב הדין-תורות היו רק לשאול בדבר ד') ועוד צריך אני להודיע להם את חוקי האלקים ותורותיו היינו, לברר לכל אחד ואחד את הדרך ילך בה.
ועל זה השיב לו יתרו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה , נבול תבול גם אתה גם עמך", כי לו היו באים אליך לשאול דיני גזלה וכדומה בלבד, יכלת לעשות הדבר לבדך , אבל הלא צריך אתה להודיע להם "את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" לכל אחד לפי טבעו ותכונותיו ומדותיו, וראוי שתכיר את כל אחד ושיתברר לך רוחו של כל אחד ואחד, את זה לא תוכל עשות לבדך, כי נחוץ זמן רב וטרדה גדולה לסדר ולברר לכל אחד את מצבו הפרטי. לכן צריך אתה לבחור במצוינים שבהם ותלמד אותם איך שיבררו הדרך לעם "ושמת שרי אלפים ושרי מאות" עד שרי עשרות וכל אחד יברר לחבירו וחבירו לחבירו , כי אם אתה לא תלמד להם איך לברר את דרך ד' , מה יעשו אחר מיתתך בשעה שכבר לא תוכל להראות להם את הדרך אשר ילכו בה, וכה עשה בחר המצוינים ולמד אותם ואלו ילמדו לאחרים ן ואחרים לאחרים. ונמצא שכל אחד הי' מלמד לחברו וחברו מלמד לו , כל אחד השפיע על חבירו והושפע ממנו והיו מלמדים ומתלמדים כאחת. כה הי' נמשך הדבר עד תקופת הנביאים.

ה. תקופת הנביאים.

וכמו שמשה בשעתו שפט את ישראל והורה לכ"א מהם. הדרך המיוחד לו, כן הי' דרך הנביא כמ"ש הגר"א, שהנביא הי' מגיד לכל אחד ואחד חסרונו ותקונו. אולם הדור של הנביא הי' שונה הרבה מדורו של משה רבנו כי בדורו של משה רבנו הכירו כלם את רוח התורה וכל אחד רצה להתלמד מפי משה והשרים אשר העמיד , לא כן בדורות של הנביאים , היו נמצאים כאלה, שחסרה לכם ההכרה הגבוהה, עד שהי' שוה להם לקרא לפעמים את הנביא בשם "משוגע איש הרוח". אמנם אף שנמצאו כאלה שמאסו להתלמד מפי הנביא , בכל זאת לא היו בני העלי' מועטים ומי שרצה להתלמד , הורה לו הנביא דרך ד' בהכרה מאירה , עד שהיו יכולים לפשט העקמומית שבלב , בהכרתם החושית, בכחם הי' להפריש לאדם מן המינות ולא ימות , כי כל הטעם שאמרו חז"ל דפריש ממינות מיית, מפני שהכרת חושו מושכתו מן ד' והוא מוכרח להתעקש נגד טבעו ולשוב אל ד' ומהפרישות הבאה בעל כרחו שימות , אולם עובדי הבעל , שהשיבם אלי' הנביא אל ד' וצווחו כלם "ד' הוא האלקים", לא מתו, מפני שלא הוצרכו להתעקש ולשוב, כי הנביא האיר לכם בהכרה כל-כך חזקה וחושית , עד שכל אחד ראה הנדון כמות שהוא וממילא נפרש מן המעות והטבע, ושבו מאהבת האמת, לכן נשארו בחיים. ומשמתו חגי, זכרי' ומלאכי פסקה רוח־הקדש, שבה הי' כל אחד משיג חסרונו ותרופתו בהכרה חושיית מאהבת האמת, ומאז ואילך מתחלת תקופת הישיבות .

תקופת הישיבות.

ומאחר שפסקה הנבואה , שהשפיעה לעם ישראל דעת חוקי האלקים ותורתו ודבר ד' נעשה יקר, נפתחו מעינות חיים חדשים, הלא המה הישיבות כמו ישיבות סורא ופומבדיתא וכדומה. והישיבות האלו הרימו את המצב הרוחני בכל תפוצות ישראל למעלה ראש. ומשום מה ? משום שהיה קשר פנימי בין הישיבות ובין העם והיו מסייעים זה לזה. העם הכיר, כי מקור האמת הוא רק בישיבות וזולתן הכל רק הבל ושוא נתעה, והביטו על הישיבות כמו על מורה-שעות מתוקן עם מכונה־פנימית אמתית וקוים־מורים מדויקים על נכון, שהכל מדיקים את מורי־השעות שלהם על פיו וכל מי שהיה משתוקק אל דרך ד' הי' דורש ומבקש שמה. והישיבות היו בוראות אנשים מושלמים בכל המעלות , יודעים את האלקים וחוקיו ותורתו, בעלי לב ישר, שכל פניתם תשוקתם היא לבקש את הנקודה האמתית בכל מעשיהם אשר המה עושים . וגבורים ברוחם. שכל רוחות שבעולם אינן מזיזות אותם ממקומם.
־וכשהיו יוצאים מן הישיבה אל העולם, היו מקדשים שם שמים בכל מקום שבאו שמה והיו למופת חי למעלת חיי השלמות. ונמצא, כי העולם מלא את הישיבות בכמות התלמידים והישיבות מלאו את העולם באיכות התלמידים, וככה הי' נמשך דור אחר דור, וברבות הזמן נתרבו הכמות והאיכות בישיבות ונתרבו בעולם. העולם והישיבות לא היו אז שני דברים נפרדים והפכיים זה לזה, אלא , אדרבה , היו יונקים זה מזה ומסיעים זה לזה ורוח אחת ודעה אחת היו לשניהם. כלם היו מבקשים דעת אלקים ומצאו אותו בישיבות. בן-התורה לא הי' צריך להלחם עם עצמו בהיותו בישיבה ולא הוכרח להכניע את נטיותיו הטבעיות המושכות אותו חוצה לה, אלא, אדרבה, רוח העולם דחף אותו אל הישיבה. במצב כזה היו המבקשים מתרבים, נבראו הרבה מושפעים ומשפיעים, אולם לדאבון לבנו בא הקץ להצלחה זה הגיעה העת ושורש פורה ראש ולענה נפל בעולם, הלא היא ההשכלה הארורה, אשר רבים חללים הפילה וטמטמה את לב העם והביאה לידי כך , שהתחילו מואסים בדבר ד' ובנושאיו. וכאן נבעה פרץ בין הישיבות והעולם ונפתח תהום ביניהם . ומכיון שהרגישו שחיי העולם וחיי השלמות הם שני הפכים שונים שאינם מתאימים זה לזה ואי־אפשר לפשר ביניהם, התחילו לעזב את הישיבות והתקרבו אל מדריכים חדשים מדיחים ומסיתים מדרך האמת. ותחת השפעת הרוח החדשה , הי' הרוח גם בישיבות עצמו הולך ופושר , הולך ומצטנן, עד כי גם המעטים שנשארו, היו לפוסחים על שתי הסעיפים, סעיף זה מושך לכאן וזה לכאן. וכשנשארו באין אונים ממלחמה פנימית זו, התחילו, כדי לצאת ידי כל הדעות, לפשר בין שני ההפכים ונתערבו אצלם הטוב והרע, שהתחילו משמשים אצלם בערבוביא. ונברא מין חדש לגמרי, שחסרה לו ההברה הברורה והמסירות הגדולה, והוא כמו מורה-שעות שנתקלקלה מכונתו הפנימית, שפעם הוא ממהר ופעם מאחר וצריך לדחיפת-היד כדי להעמיד קו-המורה על השעה האמתית. וכן הי' הרוח בפנימיותם הנגועה משיבושי הזמן, פנימה היו נבוכים בדרכי החיים ורק על ידי דחיפת ה"שלא לשמה" הגרוע הי' מתנענע הרוח. גם המצב הזה לא הצליח להתקים בתמידות ובאיזה מקומות כבר נהרסה כל המכונה הפנימית ולא נשאר כי אם דף עם קוים־מורים לבד , העשוי להתלות בבה"מ להראות זמן ההדלקה, ובבוא זמן ההדלקה טועה האדם וסובר, בי מורה-שעות אמתי הוא והראי', כי הוא מראה את העת בדיוק , ואולם באמת טעות הוא, כי רק בדרך מקרה הוא עומד כראוי ולא הוא מסבב את השעה, ובעצם הוא דבר-תהו בלי מכונה פנימית כלל.
וכמובן, לא הי' יכול הרוח הזה לברא אנשים בעלי דעה אמתית ולב ישר, המוכשרים לקבל השפעה ולהשפיע . ובכל זאת כל זמן ש"הלא לשמה" מצא מקום להתגדר בעולם והיתה מתקימת לכל הפחות, מציאות-הדחיפה הנ"ל, הי' מתנהל הדבר איך שהוא. אבל, לדאבוננו, גם מצב זה לא נמשך הרבה. בשעה שהתפרצה המלחמה, נהרס ונחרב כל מה שנתקים הודות לדחיפה החיצונית. בן-התורה לא הי' מלומד להיות עומד בנסיון ולעמד בתקף על דרכו, לכן נתדלדל הדבר ונהרס וכמעט רק יחידים המה אשר נשארו ולא פרקו מעליהם עול התורה. ובזה הוכתה התורה המכה היותר גדולה ומצב הישיבות נבוך . ועתה מה לעשות ? הרוח הרעה, רוח החפשיות והכפירה ר"ל, מתחזקת בכל יום בעולם ומתחלת מזיקה גם לשרידי הפלטה ומטלטלת אותם לעולם ולחיים הפכיים ממש לחיי התורה. מוכרחים אנו לבקש עצה איך להציל נפשות ישראל התמימות , לבל ישטפו בזרם הזמן המתגבר ומתחדש בכל יום ולבל יטבעו בגלים הסואנים. ורק מוצא אחד ישנו, הלא הוא להרים את מצב הישיבות ולהשיבן למצבן הראשון. ולא יועיל כלל, אם נשיב אותן למצב הקודם של תנועה הבאה מדחיפת-יד חיצונה בלי מכונה-פנימית, ראשית, משום שתנועה זו, התלויה בסבות חיצוניות, אינה חזקה ומתמדת , ושנית, משום שהנסיון המר הראה לנו שבלי מחיב וגורם פנימי אפשר להתקים רק זמן מועט וסוף הכליון לבא. ואם רוצים אנו באמת לבנות את הישיבות מחדש, צריכים אנו להעמידן על יסודות נאמנים ולהעלותן למדרגת הישיבות בדורות הקדמונים. וכדי להשיג דבר זה, צריכים אנו להניח הנחה יסודית זו: "אחת נשאל, לשבת בבית ד' כל ימי חיינו" היינו, כי אין אנו יכולים להתחבר עם העולם משום שהעולם התרחק ממנו , וצריכים אנו להדגיש, שהעולם והישיבה הם שני דברים הפכיים וסותרים זה את זה , ושבכדי להמלט מן ההשפעה המפסדת של העולם , על שרידי הפלטה להתחזק על מצבם ולהתרחק עוד יותר מן העולם . בשעת־חירום, כשכל קרונות מסלת -הברזל מלאים צבא-מלחמה, מוכרחים אנו לקחת כרטיס-מסע ממדרגה הראשונה. בשעת־חירום וסכנה כזו צריכים אנו להצטמצם יותר בתוך ד׳ אמות של חיי התורה. וכל מי שיבא להסתפח בנחלת ד' יהי' לו עולם מיוחד, ששם יוכל לפתח כשרונותיו ומדותיו הטובים באין מונע ומפריע. צריכים אנו לברא מכונה-פנימית, המחיבת להתרחק מן העולם ולבחור בישיבה מקום למוד ומעשה, רה מאנשים שאינם פוסחים על שתי הסעיפים תובל הישיבה להבנות !
וכשיתרומם מצב הישיבות יש תקוה שגם העולם יבנה מהן ותחת השפעת הישיבות הרוממות , תרום קרן התורה ־ בכל חוצות העולם . מאז ומעולם היו הישיבות משפיעות על הסביבה ומורות לעם דרך־האמת, משום שהישיבות עצמן נשאו בגאון את דגל התורה, ואור האמת אי־אפשר לו שלא ינצח . ורק כאשר נתמוטט רוח הישיבות ושם שקעה האש, הלך העולם שולל מותעה, כי "מהרסיך ומחריביך" מן הישיבות יצאו. ובכדי לתקן המצב הנוכחי , צריכים אנו להתחיל מבנין הישיבות על יסודות נאמנים ומהם יבנה העולם לאט לאט , כי לא נוכל להתחיל מהעולם, משום שעכשיו דור הפלגה ממש זה מושך לכאן וזה לכאן. צריכים אנו לעזב סוף סוף את דרך הפשרות ולהכיר שרק שתי דרכים לפנינו, או לעזב לגמרי את התורה ולבחר בעולם, או להתבצר יותר על מצבנו ולברא לנו מדור מיוחד בפני עצמנו. ושעת-בחירה זו היתה כבר אצל אדם הראשון, או לחיות כמו שכל פשוט מוכן לקים רצון הבורא בלי שום פשרה , או להתערב עם עץ הדעת , וטעה ואמר, שינצח את המלחמה ויתעלה עוד יותר כשיבחר בדרך האחרון. ואם כי הבורא הזהירו, שלא יבקש גדולות, כי לא יעמד בנסיון, אבל הנחש הסיתו שיהי' כאלקים ולא יזיק לו כלום , ומה הי' בסוף ? "ויתבששו" והכיר בטעותו לאחר המעשה . ותמונה זו צריכה ללמדנו, שאין לנו מקום להתפתות ולטעות שלא תפעל עלינו לרעה ההתחברות עם העולם ושאפשרית בכלל התחברות כזו . אל נשכח נא את העבר הקרוב , שכל מי שנטה לחבר הנפרדים האלו, לא נשאר מתורתו כלום ולבד שלא הועילה לו, עוד נהפכה לו לסם־המות, כי מי הסית והדיח את העם לשפוך בוז וקלון על כל דבר קדוש, אם לא רק מי ששנה ופירש כמאמר חז"ל: "שנה ופירש קשה מכלם". ומה היתה סבת פרישתו ? הלא רק זה שרצה לפסוח על שתי סעיפים כאחד ולחבר את שאינם מתחברים. לכן אין לנו לרמות את עצמנו כעצת הנחש הקדמוני, לבחר בתורה ובעולם, כי יחדיו לא יתקימו וסוף סוף שנשאר קרח מכאן ומכאן, אלא נזכר היסוד הנ"ל, כי אין לנו בעולמנו, אלא הישיבה והתורה בלבד ונתאמץ להרים את הישיבות למדרגת הישיבות הקדמוניות, ואף כי התקופה עתה אחרת לגמרי, הנה בהמשך הזמן מתפשט צורת התקופה ותקבע צורת הישיבות הקדמוניות .
ואל יקשה לאדם להנזר מן העולם, ולהצטמצם יותר ויותר בתוך המדור המיוחד לו, ולמסור כל לבבו וחושיו לקנית השלמות, ואל יחשש, שלא יוכל לעמד על מדרגה זו. כי כשנשקיף על דרכי בני אדם ותהלוכותיהם ונבקש איפה הוא מקום הטעות שלו הן בעניני התורה והן בעניני העולם , ואיכא מקום האבדון שלו הן ברוחניות והן בגשמיות, נראה, כי בענינים שאין לשכל שום מבוא בהם ולא נמסרו לשיקול הדעת, שלכאורה, רק שמה יכשל האדם, הדבר להיפך ואדרבה, דוקא בענינים אלו נקל לאדם לעמד בנסיון וכל הטעות והמכשול הוא רק בענינים המסורים לשיקול דעתו של אדם, ש"צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". בעניני התורה אנו רואין, כי האדם יכשל רק ב"משפטים" ולא ב"חוקים", ואם כי לפעמים יכשל בחוקים, הוא רק במשפטים של החוקים, ני אין חק בלא משפט (כמבואר בתורה שפתחה : "ואלה המשפטים" וסימה: "כי תקנה עבד עברי" וחק הוא) למשל: בענין פרה אדומה לא יכשל האדם בחק שלה, היינו, שלא יעשה פרה אדומה כלל, אלא במשפטים שלה, היינו בענין עלית העול ושתי שערות, וכן גם באתרוג, דרפיון הוא רק במשפטים היינו, בענין יבש וכדומה, וכן בתפילין בענין הרבוע; והוא, משום שיש לו נגיעת ממון בזה להקל בדבר . וכן בכל התקופות אם נראה מי שירד ממדרגתו, הוא רק משום שטעה במשפטים . וכבר אמרו חז"ל על שהע"ה החכם מכל אדם, שטעה בטעמי המצות, ולו לא גלתה התורה טעם של ,לא ירבה לו נשים", לא הי' לו מקום לטעות, אבל כיון שתלתה התורה הטעם ב"לא יסירו את לבבו", טעה ואמר שירבה ולא יסור ואף כי, שבילדותו לא סר , היה לו לראות את הנולד ולחשש שמא ישיג החסרון לעת זקנותו, אבל זה אי אפשר להשיג בשכל , ולו הלך בתמימות אחר הציווי, לא הי' בא לידי כך. וכן בענין ספרים חיצונים . שאמרו חז"ל: "כל הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא", וכלל זה מפורסם ומוסכם אצל כל ועיקר הטעות הוא רק בפרטיות כי "מקלו יגיד לו: כל המיקל יגיד לו", את זה מוציא האדם מן הכלל ובזה מובטח הוא שלא יעשה בו רושם. ועוד רואים אנו, שדוקא על המדות שפרסומם כל-כך גדול, עד שאפילו הפחות שבפחותים, כשיחרף את חבירו, לא יגנהו, אלא כמה שמגנתו התורה כמו: גנב, גזלן, רודף אחר הכבוד, וכשהוא משבחהו לא ישבחהו, אלא כמה שמשבחתו התורה כמו: עניו, מטיב, מאמין וירא־אלקים,דוקא על מדות אלו אמרו חז"ל: "רובם בגזל וכלם באבק לשון הרע". הרי לך שדוקא ביותר מושכל ונמסר לשיקול הדעת, קרוב הטעות ומצוי המכשול וכשנעמיק בדבר נמצא, שמשום כך כרוכים הטעות והמכשול רק בדברים המסורים לשיקול דעתו של אדם, משום שדעת האדם מצומצמת היא וכשהוא לוקח את הדבר תחת שיקול דעתו , יולד מזה החסרון והשבוש . לו היתה דעת האדם דעה צלולה בלי שום נגיעה עצמית כלל, הי' המשקל שלו מדויק ואפשר הי' לסמך עליו, אבל הלא דעת האדם מטושטשת ומעורבת עם רצונותיו וכל המיקל יגיד לו: כמו שהוא רוצה כן יראה , ומאזניו מאזני מרמה הם . ולכן אנו מוצאים, ששכל האדם נפרד משכל התורה מקצה אל קצה . האדם חושש למסור את עצמו אל התורה שתנחהו בכל אשר ילך משום שרואה הוא, שהוא רק נותן ונותן, מותר על ממונו וגופו וכלום איננו מקבל מן התורה, אבל התורה כבר גלתה לנו שהדבר להיפך: שהמקבל הוא הנותן והנותן הוא המקבל. וזה נראה בהרבה ענינים: האדם מפחד לוותר על כבודו ולהפקירו במקום שנוגע לחלול השם , משום שצריך הוא לוותר על דבר-מה, והתורה אמרה להיפך: ,כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו", כשיברח יקבל ; וכן בענין "שומר מצוה לא ידע אשר יבטח בד' ", ברוך במצבו הגשמי. ומלבד זה האושר הוא , שהוא אדם כזה, אשר "רק ד' מבטחו". ואושר מעלת נפשו גדולה עד לאין ערך מאושר מה שמובטח לו מצבו החומרי כמו, שמעלת הגבורה של הגבור היכול לנצח את כל העולם כלו; גדולה מהריוח שישיג בעד זה, אם מדינה אחת תתן לו ממון הרבה בעד מלחמתו, כי התשלומין הם רה מקרה המעיד על מעלתו, אבל מעלתו נשארת לו בעצם. ולכן אמרו חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא" , משום שהעה"ב הוא תשלומין והתשובה ומ"ט הם המעלה בעצם: וכן אצל משה רבנו ע"ה מצינו שתבע שקשה לו לנהל בעצמו את העם ובקש עוזרים לו, הוא סבר שההבדל בין העוזרים ובין "לבדו" שבלתי העוזרים יאבד את כחו יותר מדאי ובהיות העוזרים לא יאבד כלום, ואמר לו הקב"ה "ואצלתי מן הרוח אשר עליך" היינו, שיאצל ממנו ויתן עליהם ולא ישאר אצלו כל הרוח במו שהי' מקודם. והנם שאמרו חז"ל: "שבאותה שעה הי' כנר שמדליקים ממנו הרבה נרות ואינו חסר כלום", אבל הלא גם בנר יש אכחושי מצוה כדאשכחן ב"נר חנוכה"; וכן בענין הצדקה: "עשר בשביל שתתעשר" הנותן לוקח והלוקח נותן. ושכל האדם מהופך הוא, רואה הוא את הנתינה ואינו רואה כי הנתינה היא הקבלה . ומפני מה הוא הדבר כך? משום שמעולם לא נסה האדם לחיות על פי בחירת התורה, מבלי שום חפץ לדעת מראש מה יהי' באחרית הדבר, וללכת בתמימות אחרי רצון ד' בלי שום התחכמות מצדו. ונמשל הוא לפחמי שתלה כל אשרו בזה, שלא בחר להיות צורף זהב, כי הלא זה כמה שנים שהוא פחמי ולא נתנו לו לעשות אף טבעת אחת, וכל אחד יכיר בו ששוטה הוא, כי היא הנותנת, משום שפחמי הוא, לא באו אליו לתקן טבעות ולו נסה י להיות לצורף־זהב אז ראה כי חיי הצורף מאושרים הם מחייו הוא.
וכן ממש עם האדם, משום שמעולם לא יצא משיקול דעתו הכרוך אחרי טבעו ומדותיו , להשליך יהבו על התורה , כמו שהקדימו ישראל בשעת מתן־תורה "נעשה" ל"נשמע", ולבטל שיקול דעתו מפני שיקול דעת התורה, ולהשתמש במשקלו רק בקיום התורה, איך ומה ומתי לעשות, משום זה הוא רואה רק סתירות והפכיות . ולו מסר עצמו אל התורה לגמרי , כי אז נוכח, כי "דרכי' דרכי נועם", כי אין התורה לוקחת כלום מן האדם ואדרבה, היא נותנת לו חיים. וכיון שלא נסה למסור עצמו אל התורה מכל וכל, יש לו שכל אחר ונדמה לו, שהוא רק נותן ואיננו מקבל, ושכל זה , אשר יסודו טבעו ומדותיו, הרוצים רק לקבל ולא לתת , אינו מכיר את התורה. ויוצא מזה, כי הוא נכשל בכל המשפטים, יען כי הוא בא לשפט אותם על פי שיקול דעתו ומב'ש הוא רק להקל מעליו עול תורה , משום שהשקפתו על התורה היא כמו על גזלן הבא לגזל ממנו. אבל באמת הלא אנו רואים , שערבה כמשור פסלו חז"ל מפני הטעם של "דרכיה דרכי נועם" ואם אין ערבה אחרת, בטלה מצות עשה, שהלא ד' מינים מעכבים זא"ז, וראוי לחז"ל יותר לבטל מצות עשה מהסכים, שבמין זה בחרה התורה. וזה שאמר הכתוב: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", כיון שאין הוא נתון ומסור לתורה, מה תועלת בידיעתו את החק, הלא יכשל ויפל במשפטים, אם יבא לשקל בדעתו המשובשת את עניני המשפטים, וכשיבטל את המשפטים, הלא גם החוקים שלו בטלים. כי אין חק בלא משפט. נמצא, שאין לאדם לבנות על שיקול דעתו כלום . ואין שום מקום עוד לשאלה הנ"ל , היוכל האדם לעמד על מדרגה כל־כך גבוהה, משום שהשאלה נובעת משיקול דעתו הקשור בטבעו ובמדותיו ומחסרון הכרתו בעצם התורה, שאין היא דורשת מאתו שיקריב את עצמי לקרבן לפני ד' אלא, אדרבה , היא דורשת שלא יוציא את עצמו מן העולם וכל התורה היא לטובתו. ואם לא ימסר האדם את עצמו לתורה ולישיבה בלבד וישאר על שיקול דעתו, יאבד סוף סוף את עצמו ואת תורתו, ויכשל במשפטים וגם החוקים יבטלו, כאמור. אולם זאת היא שאלת המבקש, כיון שהנתינה היא קבלה והקבלה היא נתינה, נמצא, שאם יתן ע"מ לקבל, לא יקבל כלום משום שאינו נותן כלום, ומכיון שאינו נותן לא יקבל, ואף אם יתן שלא ע"מ לקבל, הלא כיון שיודע הוא ברור, שנתינה זו קבלה היא, ידיעה זו עצמה תהפך את הנתינה לקבלה ותבטל לגמרי את מציאות-הנתינה משום שנתינה שלא ע"מ לקבל — כיון שיודע הוא שיקבל — שוה לנתינה ע"מ לקבל ונותן ע"מ לקבל שוה לאינו נותן כלל, וכשאינו נותן, הלא נעדרת המסירות לתורה. ואיך זה יכול האדם להיות שומר מצוה כראוי, ובוטח, ובורח מן הכבוד, אחרי שבמציאות אם ישמר את המצוה כדי שלא ידע דבר רע, לא יקרא שומר מצוה כראוי ויחסר אצלו ה"לא ידע כל דבר רע" ויהיה כמו שאח"כ אצל איוב: "הלא יראתך כסלתך" ואף אם השיג בזה חפצו כמו שאמרו חז"ל: "אפילו רשע הבוטח בד' חסד יסובבנהו", אולם למדרגת השלמות האמתי לא הגיע, ולשמור את המצוה שלא ע"מ לקבל פרס, לא תתנהו ידיעתו, שזה הוא הגורם לקבל, ובאיזה אופן יוכל האדם להיות שומר מצוה באמת ובכונה טהורה? וכן הדבר גם בענין הבריחה מן הכבוד, שהזהירה עליו התורה, אם יברח ובאותה שעה יחזיר ראשו לאחוריו לראות הרודף הכבוד אחריו, אין זו בריחה כלל, ואף אם לא יחזיר ראשו, ידיעה זו, שאם לא יחזיר ראשו, ירדף אחריו, עצמה היא החזרת הראש, ואיך תצויר הבריחה מן הכבוד? וכן גם בענין התשובה, שכתב הרמב"ם, שצריך האדם בשובו להסכים בהסכמה חזקה, שלא ישוב לכסלה עוד, ואיך תצויר הסכמה זו, אם יודע האדם שביוה"כ העבר הסכים גם כן לשוב אל ד' בלב שלם לא עמד בהסכמתו, הלא ידיעה זו אינה נותנת לאדם להאמין, שהפעם יעמד בהסכמתו, ומזקת היא להסכמה דעכשיו, ומה היא העצה שידיעת העבר לא תזיק להסכמת ההוה? אמנם כבר כתב הגר"א ז"ל שאהבה ויראה פנימית בידי שמים ועל האדם למסור עצמו לתורה בלי שום התחכמות ולשמרה עד מקום שיכלתו מגעת, ועל השאר שאינו ביכלתו יעזר לו השם, ועזר זה יבוא כך אחרי שיעשה האדם מצדו כל מה שביכלתו.
ובזה נפתרות השאלות הנ"ל, כי האדם הרוצה באמת ובלב תמים להיות שומר מצוה, ולברח מן הכבוד, ולשוב אל ד', יש לו סייעתא דשמיא ונתינתו נתינה וקבלתו קבלה והסכמתו חזקה, כיון שהוא עשה הכל מצדו ולשכח את הידיעות המזיקות לו בכל. הענינים אין בידו, אולם האדם שאינו מוסר את עצמו להיות שומר מצוה וכו' אין נתינתו נתינה וקבלתו אינה קבלה והסכמתו הפכפכת וזהו שכתבה התורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ופירשו חז"ל .בלב של כל אחד ואחד" והיינו, שאם יברא לו האדם לב מסור להשיג כל מה שצוה לו השם, אז על המקצת שאיני יכול להשיג "ושכנתי בתוכם": יקבל עזר השם. וזהו שכתבה התורה: "ויקחו לי ־ תרומה" ולא "ויתנו", משום שהנתינה היא לקיחה, אולם אימתי הנתינה היא לקיחה, רק כשיתקיים "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" היינו, כשינדב את לבו וכל כחותיו לקים כל מה שציוה לו השם, רק אז הנתינה היא נתינה באמת וממילא קבלה היא.
ולכן, אם רוצים אנו באמת להגיע למדרגה גבוהה, ואם באמת יקרים בעינינו חיי התורה והשלמות אין לנו לפחד כלל וכלל, שמא לא יעלה הדבר בידינו ולא נשיג שום דבר, אנו צריכים רק להשתדל, שלא יחסר שום דבר מצדנו ושנתינתו תהי' בנדיבת הלב ומסירותנו מסירות שלמה ואז נקבל עזר השם בבל מעשנו ונתינתנו תהי' נתינה ולקיחתנו לקיחה ויתקיים בנו הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואלו ההחלטות שנתקבלו על האספה.

א. האספה הכללית.

א. פעמים בשנה מתאספת אספה כללית, כל פעם במקים אחר על פי הצעת אדמ"ר שליט"א.
ב. על כל אגודה פרמית השלוח אל האספה לא פחית מציר אחד.
ג. הבא אל האספה בתור ציר מאגודתו מחויב ליסע בחזרה אל מקומו. הערה : אם באים שנים או שלשה מאגודה אחת אז יכול אחד ליסע למקום אתר על זמן קצר
ד. אם נחוץ לאחד להחליף את מקומו, לטובת עצמו מחייבים לשלוח אחר על מקומו.

ב. תכלית האספה.

א. אחד מעיקרי האספה הוא שכל חבר יקבל חיזוק מאדמו"ר שליט"א.
ב. על האספה הכללית לדון בעניני התקינים הצריכים לכל המקומות. ג. לטכס עצה איך לאגד ולאחד את כל הישיבות בשאיפות אחדות ורוח אחד.
ד. לתקן שבכל המקומות יהי' הלימוד בחיל ותועלת גדולה הן בבקיאות הן בחריפות.
ה. לחשוב אדות יסוד ישיבה חדשה ומקום המסוגל לזה.

ג. סדר הלימוד.

א. למנות מפקחים על שמירת הסדרים בדיוק.
ב. סדר הלימוד לגפ"ת ופוסקים הוא : סדר הראשון: משעה 10 עד שעה 3 ואח"כ רבע שעה מוסר ומנחה: סדר השני משעה 5 עד שעה 9 ואח"כ חצי שעה מוסר ומעריב, וחצי שעה אחר מעריב לדבר בהנהגת היום כמבואר ברבינו יונה זצ"ל.
ג. לתועלת הלימוד מחויבים ללמוד מסכת אחת בכל המקומות.
ד. מן הנכון ללמוד כל שנים ביחד.
ה. בכל המקומות צריכים ליחד מן הסדר שעה אחת להגדת שיעור ופלפול החברים.
ו. מהסדר צריך להיות לכל אחד שתי שעות שילמוד בעיון רב.
ז. כל אחד מחויב ללמוד בכל יום הלכות: שולחן ערוך או"ח וכדומה.
ח. מהנכון לכל אחד להשתדל לחדש חדושי תורה בכל שבוע.
ט. להגדיל את העזרת תורה ולקנית את הספרים הנחוצים.

ד. אגודה פרטית.

א. כל חבר האספה בחזירתו למקומו מחויב ליסד אגודה מכל אותן . המסוגלים לזה.
ב. החוב על האגודה לקיים ולאשר כל ההחלטות שנתקבלו בהאספה הנ"ל.
ג. האגודה מתאספת בכל שני שבועות שתי פעמים: פעם אחת בלי זמן קצוב והפעם השני בזמן קצוב לא יותר משעה.
ד. אין רשות להאגודה לקבל חבר חדש אם לא יקבל על עצמו לימוד המוסר בגדר.
ה. חברי האגודה ישתדלו שלא תהי' היותם בהישיבה בודדת, כי אם בהבאת תועלת לכל חברי הישיבה.
ו. אחד מראשי חלקי הדיבור בועדי האגודה הוא לברר שהבאת תועלת להישיבה וחבריה יכולה ליעשות לחלק מעבודת עצמו ומכ"ש שלא להפריע לה.
ז. לדבר בענין זה שתי פעמים בכל ועד: קודם סידור העבודה ולאחריו.
ח. על האגודה להשתדל לחנך את חביריה בענין הזה.
ט. האגודה מחויבת להשתדל להרבות מצוינים שיוכלו גם הם ליקח חבל בעבודתה.
י. על האגודה בכל מקום להשתדל שיהי' מקום מיוחד למוסר ולתפילה. יא. יסור גדול הוא שלא ימצאו בהישיבה רק אותן המוכשרים לקבל תועלת.
יב. על האגודה להשתדל לפתח כח הדיבור של כל אחד ואחד.
יג. כל אגודה מחויבת להרבות בני תורה ולכן החוב עליה בכל התחלת הזמן: א) לשלוח נוסעים לבקש נערים *בהגליל*[בהגלות?] ב) להדפיס קול קורא ולהפיצו בכל הסביבה, ג) לחזק הישיבה קטנה בכל מקום.
יד. לסדר את השיעורים בסדר נכון בלימוד גפ"ת ורוח המוסר.
טו. להעמיד את הצעירים אל המבחן פעם אחת בכל שני חדשים לראות אם עשו חיל בלמודם.
טז. כל חברי האגודה קבלו על עצמם בגדר כשתשקוט המלחמה ויפתח הגבול שישאר כל אחד על מקומו ולא יסע משם במשך שלשה חדשים, ולהוציא את התקנה הזאת לפועל בכל המקומות.
יז. האגודה מחויבת להשקיף על מצב הבריאות של כל אחד ואחד ואם נחוץ לו לאחד איזה תמיכה כמו לנסוע למעוני קיץ (דאטשע) וכדומה, מחויבת להשתדל בזה.
יח.ליסד ועד של מעונות בכל התחלת הזמן.
יט. על האגודה לסדר עבודה לכל חבר ולבקר על קיומם.
כ. אין לקבל שום אחד שבא ממקום אחר בלא הבאת רשות.
כא. אין רשות לשום מקום לשדיה את מי שאין ברצונם שיהי' אצלם למקום אחר בלי שאילת רשות, אם לא שיודעים בודאי שיקבל שם תועלת.
כב. לקרא התקנית בהאגודה פעם אחת בכל חודש.

ה. עבודת הפרט.

א. כל החברים אשר עליהם מוטל עבודת הועדים, עליהם להתאסף פעם אחת בכל שבוע לועד לדבר בעבודת עצמו.
ב. כל חבר וחבר מהאגודה צריך שיהי' לו במשך המעל"ע שתי שעות מוקדשות לעניני המוסד ללימוד ולדיבור.
ג. כל חבר האגודה צריך שיהי' לו :עשירי קודש", עת קבוע להתבונן על מצבו והביא תועלת לזולתו.
ד. מהקביעות היומית יהי' לו חצי שעה ללימוד המוסר בהתפעלות.
ה. היסוד העיקרי בכל הועדים הוא לעבוד בתיקון המדות.
ו. לאחוז בעבודת תיקון מדה אחת לא פחות משבוע.
ז. העבודה צריכה להיות בשני חלקים: ברוח ובמעשה.
ח. כל חבר האגודה ישתדל להיות אצל אדמו"ר פעם אחת בשנה אם לא שאדמו"ר יהי' במקומו.

ו. אגודה מרכזית.

א. האגודה המרכזית הוקבעה להיות עד האספה הבאה בהומיל.
ב. האגודה המרכזית צריבה לחז' כל מקום ע"י שליחת בחור אחד לשם לא פחות משני פעמים בזמן על איזה שבועות על פי הצעת אדמו"ר.
ג. האגודה הפרטית מחויבת לכתוב בכל שבוע ממצב הישיבה להאגודה המרכזית.

ז. כתיבת מכתבים.

א. על כל חבר מהאגודה לכתוב מכתב גלוי בכל שבוע מכל הנעשה בהאגודה והאגודה תסדר לאיזה מקום לשלוח אותו.
ב. כל אגודה מחייבת לכתוב מכתב מיוחד להאגודה המרכזית מעניני הרוח והמעשה לא פחות מפעם אחת בחודש, והאגודה המרכזית. תדפייס חוברת מכל המכתבים או תעתיקם ותשלחם לכל מקום.
ג. בכל מקום אשר אדמו"ר שם מחויבים חברי האגודה ההיא להעתיק מאמרו ולשלחו להאגודה המרכזית.

בקרוב אי"ה י"ל חוברת מיוחדת ע"ד האספה.

"אגודה המרכזית"

הכתובת:

(כתובת ברוסית או שפה אחרת דומה)

קישורים להורדה: