פרק טז: שרשי התשובה ופנימיותה
א. יסוד התשובה הוא חשבונו של עולם. שרשי החשבון הם למעלה מן החשבון, כמו שהתיאוריה של ערכי המספר עומדת היא למעלה מן המספר ופרטיו. ובשביל כך עיקר התשובה העליונה היא למעלה מן החשבון המפורט, והחשבון בא מתולדתה. ו"קופה של חשבונות" היתה דוקא למטה מירושלים, מפני שירושלים עצמה היא "משוש כל הארץ", מכון השמחה של אור התשובה העליונה. ועל זה שר אדם "מזמור שיר ליום השבת": "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, כי שמחתני ד' בפעליך, במעשי ידיך ארנן", בקשור עם "מה גדלו מעשיך ד' – מאד עמקו מחשבותיך", המתעלות מכל חשבון, כי "לתבונתו אין מספר", למעלה מהמדה האומרת: "מה רבו מעשיך ד'", שנכנסת בחשבון, שהיא מדת הארץ : "מלאה הארץ קניניך" ; אבל יסודה של התשובה במקורה נאמר עליו : "כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". והולכת היא תדיר שפעת התשובה מלמעלה למטה – מההתעלות מכל חשבון אל יסוד ההתגלות החשבונית, ומלמטה למעלה – מתכונת החשבון עד "תאות גבעות עולם" "בטרם הרים יולדו", שנאמר בהם : "ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים", "כי מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר : שובו בני אדם " .
א*. אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור התורה, המשיבת נפש. ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על-דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל, אדון כל החקים, וסבת כל הסבות, מקור החכמה ובונה התבונה, ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם לההשקפה של בחירתו של האדם וחופשו וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו, והדברים נמשכים מכל הזרמים שבהויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סידר לו את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו, וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגבי ערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבוה, אשר כל מעשינו פעלת. וכל זה הוא ביחש להצד הרע שבמעשיו, מה שאין כן הצד הטוב כולו הוא קשור עם חופשתו של האדם, וכפי אותה המדה שתוכן התשובה מתגבר, והצד הרע שבמעשיו הולך וניתק מרשות הבחירה החפשית שלו, ונמסר לרשות העליון, ששם כולו הוא טוב, ולא יגורך רע, ככה מתקשר יותר הצד הטוב שבמעשיו וכל תוכן חייו לרשות בחירתו וחופשו, להגדיל אורו ועשרו לשעה ולנצח, והאדם וכל עולמו ובמדה ידועה כל העולמים מתעלים בזה, ומתבהרים בההכרה העליונה של הטוב העליון, שהמדה הטובה היא היסודית הכוללת, והראשית וגם האחרית של כל ההויה, "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
א*2. באחריתו של כל חזון, ראוי לברר את כל החלקים הטובים שבו, ולהשאיר אותם בתור רכוש חיים, ולבער אחר כל קרטוב של קלקול, של רע ושל כעור שבו, ולהעלותם אחר כך במעלה השרשית של מוצאם העליון, בתור רז התשובה, שהיא ראויה להופיע בתור חתימה, לכל פרק חשוב במארעות החיים.
ב. מחשכי ההויה עלופים הם בפחדי שוא, שמאפליהם מתפשטים בנשמות היחיד והצבור, בנפש העולם המקושר בתנאי הלחץ וחוקים מעיקים על חופשתו האמתית. בעל- התשובה מפחד, שעוונותיו כבר אבדוהו ושתקותו כבר אפסה, ואיננו יודע שבתוך פחדו כבר כל אורות הצלתו מונחים הם בגניזתם. פחדה הארץ ג"כ ולא הוציאה את העץ בשלמותו, שיהיה טעמו כטעם פריו. פחדה הלבנה, מפני ההתחרות של שני מלכים בכתר אחד. מפחדת היא האנושיות, מפני ערכי החופש הבהירים והרוממים. מפחד הוא כל העולם הזה, מפני הופעתו של העולם הבא הנאדר בקודש. אמנם מתוך אוצר הבטחון באה השלוה, והפחד סר מיסודו, ו"מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב", ובקדושת הבטחון ימלאו פגימותיהם של העולמים וכל אשר בהם, "בטחו בד' עדי עד, כי ביה ד' צור עולמים".
ג. אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר, שצריך האדם לחוש בעצמו, ברב קורת רוח, מתוך אותו הצער העדין המצער אותו בעת אשר רוח הקדושה והטהרה של התשובה חל עליו, בעת שהוא הולך ומשוטט ברעיון הבוער באשר של חרטה גמורה על כל חטאיו ועונותיו ופשעיו, בעת שנשמתו מתרפקת באהבה על הוד הקדושה והשלמות, מתרפקת על דודה יוצרה ומחוללה מחולל כל ברוך הוא, בעת שבכל לב ובכל נפש רוצה האדם בעומק של חפץ אדיר להיות הולך בתם וביושר, להיות צדיק פועל צדקות, להיות ישר הולך נכוחות. אע"פ שהוא מתלבט מאד איך להוציא את רגליו מתוך הבוץ של החטאים, אע"פ שלא נתברר לו כלל וכלל איך מתקנים את העבר כולו, אע"פ שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, ואבני נגף הם מלאים, אבל הרצון להיות טוב – זהו רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ, עד אשר גם אש הגיהנם של הצער העמוק מתהפך גם הוא לנחל עדנים.
ד. התשובה היא מחוברת עם הגבורה האישית, "אשרי איש ירא ד'" – "אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", והדבר למד מענינו: אשרי מי שהוא איש כשהוא עושה תשובה.
ה. הצער, שמרגישים בעת שנגשים אל כל דבר שבקדושה, הרי הוא בא מתוך שאז הנשמה היא מאירה יותר ומתגלה בה התוכן של השלמות המוחלטה, והיא רואה מתוך כך את האפסיות שבהגבלתה וצמצומה, והיא מתמרמרת על כל מה שגורם לה עצור כח וכהות. וזה הוא באמת יסוד התשובה מאהבה, שראוי לכל אדם בעל נפש לקבל את ההרגשה המרורה הזאת בשמחה וטוב לב, ואז עומק הצער הזה מתהפך הוא לתוכן של עונג עליון, ששפעת עדנים של קודש מתגלים בו.
ה*. הנשמה המאירה, כל פגמיה גלויים לפניה, על כן היא שרויה תמיד בתשובה.
ו. התשובה אינה באה למרר את החיים כי-אם להנעימם. ונעימות-החיים הבאה ע"י התשובה היא מתגלה מתוך כל אותם גלי המרורות, שהנפש מסתבכת בהם בתחלת מצעדיה במהלך החיים של התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים. והידיעה הנצחית הזאת הולכת היא ומתבררת בשכל, ברגש, בטבע הגוף ובטבע הנפש, והאדם מתחדש לבריאה חדשה ויוצק בעז-רוח רוח-חיים חדש על כל סביבותיו ומבשר לכל דורו ולדורות עולם שמחות ישרים, גילת ורנן ובטחון גאולה, צהלה ורנה, "ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו".
ז. כל תשובה שהיא שלמה מוכרחת היא לפעול שתי פעולות נגדיות על הנפש: מצד אחד חרדה ויגון על החטא והרע שבתוכו, ומצד השני בטחון ושמחה על הטוב, שאי אפשר לו שלא ימצא האדם בתוכו איזה חלק ממנו. ואפילו אם לפעמים החשבון שלו הוא כ"כ מעורפל אצלו, עד שאינו מוצא בתוכו מאומה מן הטוב, הלא אז מה שהחרדה והיגון, הם מקיפים אותו, מצד הכרת החטא והרע שבתוכו, הלא גם זה עצמו הרי יש בו טוב גדול ; וצריך הוא מיד להיות שמח, בוטח ומלא עז ועצמה, גם על הטוב הזה, עד שימצא את עצמו תמיד, גם בתוך הדכוי היותר גדול של רגשי התשובה, מלא רוח חיים וחמוש ביסוד המפעל והמעשה ושמחת החיים והכנת ברכתם.
ח. תשובת המחשבה קודמה לתשובת המעשה, ותשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה ; ותשובת החפץ הטמיר היא באמת תמיד תשובה מאהבה, אפילו אצל אותם שתשובת-המחשבה שלהם היא מיראה.
ט. התשובה העליונה, השכלית וההרגשית, כוללת בתוכה ממילא את כל מיני התשובות התחתונות, עם כל פרטי יגיעות חשבונותיהן, בצורה אצילית נוחה וענוגה.
י. בעל תורה אין לו תקנת תשובה כ"א בתורה וע"י התורה, ובעל מחשבה פנימית אין לו תשובה כ"א במחשבה זו וע"י מחשבה זו. ואם בעל תורה יאמר: הריני מתענה ועי"ז אשוב, אין בדבריו ממש וליכול כלבא לשירותיה. ובעל מחשבה פנימית, שאומר: הריני שב בשקידה גשמית חיצונית, אין לו תשובה. תשובתו מוכרחת להיות עליונה, רוחנית עדינה, חפשית ממולאה אור קדש קדשים, מעוטרה בעדי עדיים של החיים העליונים, אז הוא מביא רפואה לו ולעולם כולו.
יא. שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה בעד עצמו, והתתאה היא בעד העולם. לעולם הנקודה העצמית המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה, נשגבה ונעלה, מכל מה שהוא שופע ממנו ולחוץ. יש אדם, שכשהוא בא לידי התשובה העצמית שלו היה צריך להרבות במחשבה, ועי"ז היה בא למעט בלמוד, להרבות בציור, ועי"ז בא למעט במעשה, – בעיקר לזכך את תוכיותו כדי שיעמד צרוף וחפשי כאמת. וכל זה הוא נוהג בתשובה העילאה, התשובה העצמית. לא כך הוא, אמנם, בתשובה התתאה, התשובה שכלפי העולם. כאן הדבר מתחלף, והכרח הוא להרבות בתלמוד ובמעשה, אע"פ שבא עי"ז מעוט בהגיון ובמחשבה : ולפעמים מעוט הבהירות של ההגיון ושל המחשבה עצמה הוא תקון כלפי העולם, מפני שאין העולם החיצוני תופס את התוכן של המחשבה הנאצלת ואת בהירות ההגיון. ע"כ מתקרבים אליו דוקא ע"י החשכת המחשבה באופן ידוע. אבל מה שצריך לדעת הוא, שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד, והתשובה התתאה היא כמו גוף וכלי להתשובה העילאה. וצריך לכונן את המעמדים בצורה כזאת, שכל העתקה של התשובה העילאה תעתיק ג"כ את התשובה התתאה לדחוף אותה כלפי מעלה, וכל העתקה של התשובה התתאה היא ג"כ תאמץ ותתן עז לתשובה העילאה, שאע"פ שבחיצוניות צורתן הרי הן כסותרות זו את זו – בפנימיותן הנן תרין ריעין דלא מתפרשין.
יא*. על ידי אור הדעת מתחברות הן שתי התשובות, העלאה והתתאה, ונעשות לחטיבה נפלאה אחת, ומחדשת אז בגוף ובנשמה, באומה, בעולם ובעולמים כלם, הארה נוספת וחשובה, שצריך האדם לעבוד עבודות הרבה, מדעיות, מוסריות, מעשיות וטבעיות-מזגיות, כדי לדלות מעט מהרבה, מאוצרות מעמקיה, מלאי החיים ועשירי האורה והשמחה, ממתקי הענג והנצחיות.
יב. הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל – מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו. והדבר תלוי במדת האור עצמה, כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים כדי לאפשר את ההנאה מזיוה, וע"כ לגבי ערכה כל גסות, כל נטיות חמריות, וקל וחומר כל רשעה וכסילות, הרי היא כעצמה דבר מקלקל, מעות ומחליא, והנשמה מתטשטשת על ידם, והנפש מתמלאה רוגז חלי וקצף על מציאותם. מה שאין כן גורל הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה האלהית הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם. הם מכירים, שהאור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם, והכרח הוא, מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה ג"כ מכלל תקון סדרו של עולם הם. ולכן כל עיקר גודל צערם הלא הוא ממה שמצטערים בעלי האור המצומצם, שאין בכחם לראות איך כל ההשעה כולה איננה כ"א מסך המתקן את הזרחת האור. על כן אתי משיח לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ובהתעלות הצדיקים למדת התשובה העליונה יוכר להם, שהאור הגדול הוא לאין חקר והוא מופיע בעולם כעזוז גבורת חסדיו, ולולא המסכים הרבים שבאים ע"י כל סוגי הרשעות, החמריות והרוחניות, היה העולם מתטשטש מרוב זיו. ונמצא שהכל חוזר לתקון העולם, וכל הרשעים מתתקנים וחוזרים למוטב, בהיותם מכירים את תפקידם, ועיקר ענשם של הרשעים בא על אשר צערו את הצדיקים בעולם המצוצמם, והצדיקים העומדים במרחבי יה באים ומוציאים את הרשעים מכל מצרי שאול, והכל נעשה מלא עז וחדוה, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".