שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] וזהו שאיתא [שבת פח, א] שבשעת מתן תורה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת ועטרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, וכשעשו העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום. פירוש כי הכתר הוא הוראת המעלה והאדנות, ולכך עטרום שני כתרים הרומזים על שתי המעלות שיש להם, כנגד נעשה שהם עושי דברו וכנגד נשמע שהם השומעים בקולו. שכבר הם מלכים ואדונים בשתי מעלות אלו, היינו שכבר נעקר מהם היצר הרע בשעת מתן תורה, שנעקר מהם הכח להתבטל ולהתהפך, ואם כן כבר נשארו בהם שתי מעלות אלו קביעות כתרים. אבל כיון שחטאו בעגל [ואין זה קושיא אם נעקר מהם יצר הרע איך יכלו לחטוא בעגל כמו שכתבתי על דרך האמת במקום אחר ישוב זה באורך] נסתלק מהם שתי שלימיות אלו מלהיות קבועים וקיימים בהם. וזהו שהמלאכים פרקום, וקראם מלאכי חבלה שכאשר הם מחבלים ומריעים בעניינם למעלת האדם נקראים מלאכי חבלה. וענין הפריקה על ידיהם שכבר הם מעלתם גדלה עליהם, שכאשר הם ממרים במעשה, המלאכים – אעפ"י שאינם בעלי בחירה להיות מתעלים ובעלי מעלה על ידי המעשים שעושים רצונו, על כל פנים אינם ממרים וגדולים מהם. וכן בשמיעה המלאכים גם כן שומעים אלא שנבהלים, רוצה לומר שיש להם הרגשה אלא שנבהלים, שמיד צועקים זה לזה איה מקום כבודו כמו שנתבאר לעיל, ועדיין מעלתם גדולה על מי שאינו שומע כלל. ולפי שמלאכים הם בעלי כחות מיוחדים, וכמו שאיתא [ברא"ר נ, ב] שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, פירוש שכל אחד הוא כח מיוחד, כי מלאך הוא תואר לכח המשולח מהשי"ת, וכל כח הוא מלאך בפני עצמו. ואם כן כח העשייה וכח השמיעה הם שני כחות, והם שני מלאכים, רוצה לומר הכח הזה שיש לכל כח להרגיש בבהלה שהשי"ת עומד עליו ומדבר עמו זה כח בפני עצמו. ולכך טעינת הכתרים שהוא מעלת הבני אדם יש להם על כל כח פרטי שתי המעלות ורק אחד הכתיר שני הכתרים, אמנם בפריקה שמורה על מעלת המלאכים אצלם יש לשתי המעלות שני כחות שונים, לכן אמרו מאה ועשרים רבוא.