שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לט'

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לט'

[לט] ומשה רבינו ע"ה בא והשקיעה לארץ. פירוש שריפא הדבר על ידי שהשקיע כל כחות האש של תורה וחכמה שמטבעם לעלות למעלה למרום שבתה בא והורידה לארץ והשקיעה שם, פירוש עשאה שקועה וטבועה שם, בכל חלקי מעשי איש הישראלי שקוע וקשור בהם מצות התורה. וזה על ידי ציפי צמר שהשקיע, כי הצמר מכוויץ ואין נעשה שלהבת כמו שאיתא [שבת כ, ב], ולכן נמשלו נפשות החכמים לצמר בפי חז"ל [חגיגה טו, ב] כל עמר דנחית ליורה כו', לפי שאין אור של גיהנם שהוא סמא דמותא שבקללות שבתורה שולטת בהם כמו שאיתא [שם כז, א].[1] ומשה רבינו ע"ה הוא היה נפש הכוללת כל החכמה כולה, שהם כל נפשות חכמי ישראל כידוע, שלכן אמרו משה שפיר קאמרת [ביצה לח, ב ושאר דוכתי], שחלק החכמה הכלולה בנפש כל חכם לב הוא חלק מחכמתו של משה רבנו ע"ה שהוא היה המוריד החכמה לברואי הארץ, ולכן קראו משה על שם חכמתו. ולכן הוא השקיע ציפי צמר באש של מעלה ההוא ועל ידיהם השקיעו בארץ, שרוצה לומר כלל חלק המעשים מבני ישראל, כמו שאיתא [כתובות קיא, ב] מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים, עיין שם.[2] שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה, נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא, וכמו שאיתא [שם בשילהי חגיגה] שאין אש של גיהנם מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים,35 לפי שמליאים מצות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה, והרי כאלו אור תורה קבוע בהם גם כן והוא המחיים. וזה נעשה על ידי האמצעיים, שהם נפשות התלמידי חכמים שהם המלמדים לעמי הארץ, ועל ידי התקרבותם להם אור תורה מחייהם, כמו שאיתא שילהי כתובות שם שעל ידיהם נשקע הסדר התוריי במעשה המצות בתוך סדר מעשיהם. וזהו המעלה השניה מן עבודת האדם, התקשרות המעשים והתאחדותם גם עם המחשבה שבמוח, וזה על ידי משה רבינו ע"ה.

[1] חגיגה כז, א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש נאם ה' – על אחת כמה וכמה. אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב: כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך – על אחת כמה וכמה".

[2] כתובות קיא, ב: "אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים (בתחית המתים), דכתיב: כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו". כיון שראה שרבי יוחנן מצטער על דבריו, "א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".