שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ולפיכך גם כן מראה בו את כח המחשבה והנפש לדמיון ואת המעשי לאמת, והוא כמו הכושים שמראה השחרור יפה אצלם והלובן מגונה, וכך בעולם הדמיון נראה הדמיון לאמת והאמת לדמיון. אבל הנפשות מאחר שהם חלק אלקי וקיימים לעד הם עלמא דקשוט, רצונו לומר הכחות שבהם הם אמיתים וקיימים לעד, וכאשר נבדל מעולם הדמיון או מי שזכו לכך בחייהם הם מרגישים אמיתות אותו העולם [שהרי כללות העולם הוא מצטרף אל נפש האדם כמו שנתבאר לעיל, ולכך כח העולם שבו הוא האמיתי ולא העולם בפני עצמו.] וכן כל העולמות המחשביים ומדומים במחשבתו, שהרי המחשבה הוא הנפש, והיא קיימת לעד ברוחניות וכלולה מכמה עולמות רוחניים כמו שאמרנו. ולכן אמר רק לכל צדיק וצדיק (ש"י עולמות, עוקצין ג, יב), שהוא הדבוק באמת, אבל הדבוק בעולם הזה ותאותיו שהוא הדמיון, הנה בדמיון הרי המחשבה הוא דמיון לבד ואין לו שום עולם כלל. ולכן אמרו [ברכות יח, ב] שהרשעים בחייהם קרויים מתים, שהחיים מצד הנפש, אבל אם דבוק בתאות הגופני מצד הגוף הרי כחות הנפש דמיון לבד, וקרוי מת כמו בצאת נפשו הוא מת. אבל הדבוק בה' אלקים אמת, ופירשו רז"ל [ירושלמי פ"ק דסנהדרין, ברא"ר פרשה פ"א, ויק"ר פרשה כ"ו] למה שהוא אלקים חיים ומלך עולם, פירוש שקיים לעד, גם הוא קיים לעד מאחר שעיקר דביקותו בנפש שהוא חלק אלקי ולא בגוף, ואצל כח הנפשיי הרי כל העולם הזה דמיון ורק כח הנפשיי אמת, ונמצא חייו אמת וקיים לעד.