שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ולכך הוא במספר ארבע מאות, כי לעולם ארבע הוא מספר האמצעי, כמו שאיתא [ב"ב ק, ב, ועיין בתוספות שבת צב, א, ועירובין מח, א] דאורך אדם ארבע אמות, וכן 'מ' ארבע עשרות ו'ת' ארבע מאות. כי כל שטח מוגדר בארבע קצוות, שזהו סדר הבריאה שהוא נגדר בארבע כארבע רוחות השמים, שדבר זה מוכרח בכל גשם נברא להיות בעל ארבע קצוות. וכלל הבריאה הוא ההוה האמצעי בין הראשית והאחרית, כמו שנאמר [בישעיה מד, ו] אני ראשון ואני אחרון, שהראשית הוא השי"ת וכן האחרית יהיה השי"ת לבדו הוא אחרון, והבריאה הוא האמצעי. שלכן אמרו [חגיגה יא, ב] שאסור לאדם שהוא האמצעי להתבונן (אלא רק) בהוה שהוא האמצעי ולא לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, שזהו הראשית והאחרית ואינו מגדר האדם שהוא האמצעי. ולכך גם כן הבריאה מדתה ארבע, שהם ארבעה עולמות הידועים למקובלים, וארבעה יסודות, וארבעה חלקי דומם צומח חי מדבר, וארבע תקופות בשנה, וכיוצא הרבה שכללותם נמשך גם כן מתוך מדת ארבע רוחות של כל שטח, שזה נמשך להיות יסוד בבריאה בכלל שהיא בעלת ארבע, והוא מן הצד הזה שהיא אמצעית. והיינו כי כל אמצעית בהכרח כלולה משתים שהם ארבע, כי בהכרח שיש לכל קצה שתי מדות שונות כמו שנתבאר לעיל, והאמצעי כלול אחת מקצה הראשון ואחת מקצה האחרון כמו שנתבאר, ואם כן הרי הוא כלול משתים שהן ארבע בהכרח. כי הרי כל אחת גם הוא כלול משתיהן, שהרי בקצה האחד הרי הם מיוחדים בו שני הכחות, וכל אחד כלול גם כן משני ומיוחדים בו, ואם כן כאשר האמצעי כולל אותו הכח הרי נכלל בו גם הכח השני, והרי הוא כלול מכל ארבעה הכחות ההפכיות זה מזה שנים נגד שנים, והבן דבר זה כי עמוק הוא בחכמת הבריאה.