שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ולפי שהאותיות מסודרים על ה'ת' שהוא התכלית, ביחס אל ה'ת' שהוא הבירור הגמור ביחוד האמיתי, ביחס הזה הוא האחרית החכמה, שזהו התחלה למדרגת ה'ת' למי שהולך ממטה למעלה. כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והשתלמות ראשית ומקור המחשבה שבמוח הוא על ידי סוף המעשה. ולכך אז בסוף הוא השתלמות החכמה בהתייחסו אל ההתאחדות הגמור העולם הבא, אז יהיה החכמה הבאה בסוף אחר שלימות המעשה. שבסדר זה הוא היחוד המבורר, שהמעשים שהם הנברא היותר נגלה כאשר הם שלימים רק כרצון השי"ת ומעידים על השי"ת שמלכותו בכל משלה, גם בבריאה היותר שפלה שהוא חלק הנגלה לעין שבבריאה, הם המביאים אל התכלית הנרצה בבריאה שהוא רק זה לבדו לגלות כח מלכותו ושלטונותו גם בברואים השפלים. ומזה משתלמת החכמה ונשמה שבמוח ומגיע ליחוד הגמור ודבקות בבורא יתברך. וכמו שנאמר [משלי י] ויד חרוצים תעשיר, שהיד רומז בכל מקום על כלי המעשה כמו שנאמר [בתהילים קיט, עג] ידיך עשוני וגו', וחריצותו במעשה מעשרתו בחכמה. שהעשירות בכל מקום בספר משלי מורה על החכמה והעניות אל העדרו, כמו שאיתא [נדרים מא, א] אין עני אלא בדעת. ושם דדא קני מה חסר, כמו שנתבאר לעיל על נשמה שנתת בי טהורה היא שאין בה חסרון. זהו (קניית החכמה) על ידי המעשה, ולכך המעשה הוא האמצעית בין הלב שהוא הראשית כנ"ל, דראשית חכמה יראת ה', והחכמה הוא הסוף. וזהו ביחס אל התכלית המקווה, אבל מצד עצם הבריאה הראשית הוא החכמה והאחרית המעשה. ולכך בסדר הבריאה המוח הוא בראש בראשית איברי הגוף, והלב באמצע כמו שנתבאר לעיל.