שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] וענין מה שהוסיף גם כן בזוהר ויקרא (ט, ב, הובא לעיל אות ב') מלאכי מים, הוא כמו שקדם, כי אברי המעשה הם חלוקים לשנים – חומר וצורה, רוצה לומר גוף האיברים והנפש שהוא כח המעשים, וכן הם חלוקים ביסודות העולם – מים ועפר. ואינו דומה להתחלקות הרוח והנשמה שמשכנם בלב ומוח לחומר וצורה, כי חומר הלב ומוח הוא כחומר כל הגוף עפר מן האדמה. והיינו כי תכלית הבריאה היא העשיה גופנית, כי אין תכלית בריאת המלאכים והשכלים הנבדלים מצד עצמם רק מצד צורכם על התכלית המכוון שהוא האדם הגופני שבעשיה הגופנית. ואם כן גם העולם המלאכיי הלבביי והמוחיי שהם נבראים מחודשים ולא נאצלים הם שכונים על הגופניי ונשענים ששם הוא משכנם, שרק לתכלית זה היה בריאתם, ולולי הגופניי לא היה שום מקום ומשכן להם. והעשיה הגופנית הנראית לעינינו משמים והארץ וכל צבאיהם זהו חומר הבריאה, אבל הנפש שבבריאה הם רוחניות כחות העולמיים כולם. הכח המעשיי של גמר המעשה שעל ידו יוצא המעשה לפועל הוא הנקרא בפי המקובלים עולם העשיה הרוחני, וכחותיו הרוחניים הם מלאכי מים שבזוהר, שהם כחות השלמת המעשה הנזכר לעיל.