שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] והם הנרמזים בדברי רז"ל [ברא"ר י, ו] אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל [כו', ספרים אחרים מלאך ונכון, ומיהו גם מזל פירושו מלאך עיין בב"ק [ב, ב] וברש"י. ומה שאיתא שם בהמה לית לה מזלא וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל, אינו סותר. כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מיקרים, וכמו שאיתא בירושלמי [פ"ט דשביעית] וברא"ר [עט, ו] בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי שגם הם בהשגחה,^[1] רק רוצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר אין להם מלאך המליץ, כדיוק לשון רש"י ז"ל, שהוא הנקרא בלשון חכמים גם כן מזל רוצה לומר הצלחה טובה, ואין נעשה להם הצלה נסיית. ויעויין מה שכתבתי במקום אחר על לשון מזל שבדברי רז"ל שבת קנ"ו ושאר דוכתי.] שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים כו', שהנרצה גם כן על אותם כחות הנפשיים של כל עשב פרטי, שיש לכל אחד כח פרטי בפני עצמו שלולי כן לא היו נבראים שנים, על כרחך שכל אחד יש לו איזה כח וצורך השתמשות פרטי שבעבורו נברא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג']. וכח הרוחני של אותו כח, רוצה לומר כח הנפשיי שבו, הוא הנקרא מזל ברקיע. שלעולם הרוחניי מכונה עליון והגשמי תחתון, והרקיע הוא המבדיל בין עליונים לתחתונים, רוצה לומר בין נעלמים לנגלים הוא הרקיע, שהוא כפי הסכמת כל החכמים מראה הרקיע הוא מרחק האויר שאין יכול העין לראות עוד מרחק יותר. ורוצה לומר שההבדל הוא המרחק הגדול עד שאין כח בעין לראותו, והוא נעלם מעתה משם והלאה, ומשם ואליו הוא נראה, ואותו המפסיק נקרא רקיע. ואמרו שיש לכל עשב כח נעלם שמכה וגו' והוא מה שאמרנו.

[1] מסופר שם שרשב"י ראה אדם צד ציפורים ושמע בת קול שמכריזה על צידת הציפור, ואמר שאפילו ציפור בלעדי שמיא אינה ניצודה.