שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לד'
[לד] והנה הנחש הוא היה מחטיא הראשון לאדם הראשון כמו שספרה התורה, מסתמא יש באותו בעל חי מקור אותו כח ההפרד והדמיוני שיסד השי"ת בעולם, שמאותו כח הוא שפעות אותו בעל חי הפרטי המזיק לברואים, וביאור דבר זה יתבאר אי"ה באורך בקונטרס שיחת שדים אשר לי. אבל בכלל הוא דבר הלמד מכח סיפור התורה, שכח הטומאה וההסתה והתעות מרצון השי"ת הוא הנחש, ולכן אמרו דכריך חויא סחרניה דקדושה. פירוש שהשי"ת יסד דבר המונע להגיע אל הקודש, שאותו דבר אין מניחו ליכנס שם רק שיטה לדרך אחר ולא ליכנס שם, דוגמת המשל בנחש הכרוך סביב התיבה של אבנים טובות ומרגליות שבזוהר הקדוש שם (תרומה קעג).[1] היינו שהשי"ת עשה מחשבת דמיון שידמה שלא זו הדרך הראויה ויטה לדרך אחר לחשוב שאינו מהשי"ת. והיא כרוכה סביב הקדושה, רוצה לומר סביב כולה, שאי אפשר ליכנס רק דרך עליה, והיא אין מנחת שנושבת בכח טומאתה מכנסת ארסה לתוך בשר הנוגע, וזה מכלה הבשר ההוא, רוצה לומר אותם מחשבות של קדושה ליכנס שם היא מכלתו. רק אשא לא מקבלא מסאבו וכנ"ל, שדבר זה הוא מדרגה העליונה שהוא ההכרה באמת ושזה דמיון. ולכך אמרו דמלאכי אש קיימין לגאו ודחיין למסאבו, פירוש שמדרגתם הוא בפנים ונופם במקום טהרה וכנ"ל. אבל מלאכי רוח, פירוש המלאכים שהם בעולם האמצעי ששם יש משכן גם לרוח דמסאבו, שהוא בשני חללי הלב זה לעומת זה, ולכך אין בידו יכולת כלל לדחותו. רוצה לומר שכח המגלה אמיתות השי"ת וכח המעלים האמיתות ומראה הפרידה שניהם שוים, ואין לזה התגברות על זה, ולכך דחלי לאסתאבא וביאור זה.
[1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".