שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ו'
[ו] וידוע כי ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הם נגד ארבעה פרצופים, ופרצוף מלכות הוא נגד העשיה בגוף, וכל בכלל גוף ונפש הם דכר ונוקבא, ובנין הנוקבא היינו שיבואו לגמר העשיה זה לא נשלם. והיינו כי גוף דקדושה הוא מצד מלכות דקדושה, והנה שם הוא מקור הרע כנודע, דרגליה יורדות מות רחמנא לצלן. ומרגלי מלכות דאצילות מתחיל כתר דקליפה, והיינו אחרית המעשה. וידוע סוף מעשה במחשבה תחלה וחוזר ומתדבק בקדושה, וכמו שראשית המחשבה הוא מהשי"ת ויש בו חיות קדושה דלכך נקרא מלאך, כך סוף המעשה דבו הוא מהשי"ת. ולכך לא נברא לו גוף שאז היה הרע ח"ו נשלם בסוף מעשה ובתכלית השלימות, וזה אי אפשר שהרי אין לו ראשית, וכל שאין לו ראשית אין לו תכלית, וכמו שהראש שלו ממקור קדוש יוצא כך הסוף. ומאחר שראשם וכתרם הוא רגלי מלכות דקדושה שהוא ממש סוף מעשה, כך מדה כנגד מדה סוף מעשה ורגלי מלכות שלהם חסד, והיינו שבגמר מעשה אין כאן רע באמת, כי סוף הכל לטובה וחשב מחשבות לבלתי ידח, ואין כאן גוף רע באמת כלל. וזה סוד מה שאמרו שקר אין לו רגלים בשבת [קד, א], ומה שאמרו בברכות (ז, א) והנזקין (גיטין סח, ב) שרגלי השדים כתרנגולים, ואין כאן מקומו להאריך. והיה זה על ידי יום השבת שהוא תיקון אדם הראשון, וכמו שאמרו ז"ל (בר"ר כב, יג) שאדם הראשון אמר מזמור של יום השבת, שאז נתקבלה תשובתו. וכן יהיה בסוף הכל התיקון שחוזר למקורו, ואין הקב"ה מניח שישתלם הרע, ולכך אין שום בריה שיהיה רע גמור, רק הכל מעורב טוב ורע, וכמו שאיתא בשבת [עז, ב] שהכל יש בו תועלת, וכן לעתיד יתוקן הכל ולא יחסר שום בריה מן העולם, וגר זאב עם כבש וגו' ונחש וגו', ואפילו באומות העולם נאמר אז אהפוך וגו', שיהיו עבדים לישראל כמו שיתבאר לקמן, כי אז יהיו ישראל מתדמים להקב"ה זה לעומת זה [וכמו שאיתא בתנא דבי אליהו רבה [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ה', אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כו', היינו מה התם ויכו כו'[1] וכמו שכתבתי שם פירושו דלא כהמפרשים דלא דקו] וכמו שהקב"ה מושל על צורת אדם דוקא שמקבלים עול מלכותו, כך יהיו הם מתדמים גם בזה להיות מושלים על צורת אדם דאומות העולם. וזהו גם כן התדמות כקוף בפני אדם, כך אומות העולם נגד ישראל, ועל כל פנים לא יתבטלו, רק 'רוח' הטומאה יתבער מן הארץ, דהיינו גוף הטמא הכולל כל עשר ספירות ברוח לבד ולא בגוף, לפי שאינו בגוף ולא נשלם בסוף מעשה.
[1] אליהו רבה פרשה יח: "מיכן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר: נכח פני ה', ולהלן הוא אומר: ויחנו אלה נכח אלה וגו', פניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, ופניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, אחריו מה כתוב: ויהי ביום השביעי ותחזק המלחמה (ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד), אילולי הדבר כתוב אי איפשר לאמרו, וכל האומרו נתחייב עליו מיתה".