ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ד'

[ד] ביאור זה מה שכתבו לפי פלא ופלא, כי לפרש לשון פלאי היה די כפשטו, שעל כרחך השם נעלם ומכוסה מאחר שאין לו שם מיוחד. אבל רצה בזה כפי מה שידענו שהמלאכים הם כחות מיוחדים על כל פרטי הדברים הנמצאים בבריאה המחודשת אשר המציא השי"ת, והנה כפי הנהגה הטבעית אי אפשר לכח שישנה אל כח אחר, כי כחות הטבע לא ישנו מהלכם, כמו כח השריפה והחמום לא ישתנה להיות מקרר או מלחלח או מזריע או כיוצא בזה, כי כאשר נתייחד כל כח לעניינו כן הוא חוק ולא יעבור כל ימי השמים על הארץ ואין משתנה לעולם. אבל השתנות כח זה להיות משתמש אל ענין אחר הוא רק על צד הפלא, כאשר הוא בענייני הגופניים שעל צד הפלא מי שאמר לשמן וידליק הוא אומר לחומץ וידלק.^[1] וכח השמש להלוך ולהתנועע בלי שום מנוחה, נשתנה להיות נדממת. כך הוא ברוחניות הכחות, מי שאמר לכח האשיי ושורפיי להיות שורף הוא משנהו אח"כ להיות אותו כח עצמו מקרר.

[1] בתענית כה, א, מסופר על ר' חנינא שהיה עני ומלומד בניסים, יום אחד בערב שבת ראה את אשתו עצובה, אמר לה: בתי: מדוע התעצב? ענתה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה אכפת לך? "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".