ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יז'

[יז] ודבר זה גרם החטא אז שיעלם על ידי בקשת אנשי כנסת הגדולה, לפי ראותם גודל החטאים אמרו [יומא סט, ב] לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, שבטלו ליצרא דעבודה זרה.^[1] ובשיר השירים רבה [על פסוק זאת קומתך דמתה לתמר, ז, ח] שהיה זה בימי מרדכי ואסתר. ועל ידי כפיית היצר דעבודה זרה שהוא ההיפך מהכרת השי"ת, כאשר כפו לו השיגו גילוי השכינה. וכן כאשר שמעו לו אז הושדד הטבע להרע להם כמדתו יתברך מדה כנגד מדה, לפי שהם אמרו אין ה' רואה לכן הראם כי הוא רואה כל מעשיהם. אבל כאשר נתבטל יצרא דעבודה זרה, שזה גרם החטא שהוצרך להתבטל, אז ממילא נסתלקה הנבואה והשכינה גם כן מבני ישראל, כי לא היה להם דבר שעל ידו ישיגו גילוי שכינת השי"ת אצלם רק היה הכל בהעלם. ולכך אסתר שהיא סוף גלות בבל הוא סוף כל הניסים הנגלים שנתנו לכתוב, שמן אז והלאה היו נסים נסתרים שלא ניתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.