ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יח'
[יח] ומאן דאמר שגם אסתר לא ניתנה לכתוב, כתבו התוספות [מגילה ז, א] דהיינו ברוח הקודש, אבל מדרבנן נתנו לכתוב. [ומה שכתבו שם פירוש הגמרא דיומא תמוה, דאם כן מאן דאמר לא ניתנה לכתוב דביומא רוצה לומר אף מדרבנן והדרא קושיא לדוכתא איך פליג אסתם משנה ומנו האי מאן דאמר וצ"ע. וראיתי במהרש"א שם שהרגיש בזה]. ופירושו שלגבי השי"ת לא היה כן נס גלוי שהוא שינוי ההנהגה הטבעית, ולכך ברוח הקודש לא ניתנה לכתוב שאין כאן נס גלוי. אבל אצל החכמים ובני הדור היה נס גלוי, מצד זה שהיה נראה תוקף התפלה שפעלה, שהם שלוש התעניות שצמו, וביום התענית השלישי היה גדולתו של מרדכי בהיותו עסוק בשקו ובתעניתו. תכיפות העניינים היו דברים גלויים מאוד לכל באי העולם, שרק כח תפלת מרדכי פעלה כל זה, שלכן רבים מעמי הארץ מתייהדים ונפל פחד מרדכי עליהם. ולכן מדרבנן שהם חכמי בני אדם מצדם ניתן לכתוב. וזהו שמתרץ שם הגמרא (יומא כט, א, כמובא לעיל אות יא) אליביה דהך מאן דאמר מוקי לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כו', והוא מופלא לכאורה, דעדיין דרשת שחר מאי עביד, פתח בשחר וסיים באילת. אבל רוצה לומר שמצד התפלה היתה אסתר סוף כל הנסים הנגלים דוגמת השחר, שדבר זה הוא גם כן מעיד על היות השכינה דבוקה בישראל להושיעם שהיא הגורמת שינוי סדר. ואעפ"י שאז לא היה שינוי סדר באמת אצל השי"ת, אבל אצל בני אדם היה ניכר אז שה' בתוך בני ישראל ודבק בהם גם לשנות הסדר. ודבר זה היתה אסתר הסוף, שמן הוא והלאה נפסק גילוי השכינה ושינוי סדר הנגלה לעין מכל וכל.