תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ז'

[ז] וזהו ענין שמות המלאכים עלו מבבל. כמו שאמרו ז"ל [יומא סט, ב] שבטלו אז יצרא דעבודה זרה,^[1] פירוש מחשבת הלב לטעות אחר כחות העליונים לחשוב שהם אלקות, רק ידעו שאין להם שום כח מעצמם. ולכך עלו עמהם שמות המלאכים, רוצה לומר ענין כל הכחות העליונים בשמם המורה על כח המיוחד להם, ולא נעלם מהם כאשר בתחלה, כי לא היה מאז והלאה מקום לטעות. ומן הזמן ההוא והלאה נסתלקה הנבואה מישראל והתחילו החכמים, שחגי זכריה מלאכי היו מכלל אנשי כנסת הגדולה והם סופן של נביאים. ושמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה ראש לחכמי המשנה והם חכמי תורה שבעל פה, מה שאין כן הנביאים דבריהם נתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.