תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ח'
[ח] וביאור זה כי כלל התעות היצר הם שנים: יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, כמו שאיתא שם ביומא וכמו שאיתא בשיר השירים רבה על פסוק אעלה בתמר. ורוצה לומר ההשתקעות בכל חמודות העולם השפל והשכחה לגמרי מהשי"ת ועניינים העליונים והוא כח השפלות והדבוק בעניינים החומריים שבאדם. ומצד כח הנפשיי וההדבק בעליונים שבאדם הוא יצרא דעבודה זרה שנדבק בכחות עליונים זרים אשר לא לרצון ה' המה. כי כל מה שיש בעולם הגדול יש באדם המכונה בפי חכמי קדם עולם קטן, וכמו שנאמר בראשית הבריאה [בראשית א] ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ששני אלה הם הכוללים כל הבריאה, ודרשו רז"ל [ברא"ר א, יד] את לרבות הטפל וצבא השמים וצבא הארץ. וכן אלה שני הכחות הם באדם שיוכל לשמש בהם לטוב וכן להיפך, שבכח שמיימי ידבק לכל צבא השמים לעבדם, ובכח ארציי ידבק לכל תענוגי הארץ, ושאר היצרים הם טפלים להם ומצבאם.