תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות י'
[י] וכנגדם הם שתי המעלות שבישראל שהם חכם ונביא, ובדברי רז"ל [דרך ארץ זוטא ס"פ השלום] שמצינו שהחכם נקרא מלאך והנביא נקרא מלאך [ועיין מה שכתבתי לעיל פרק א' על זה] . והיינו כי מלאך הוא נעדר היצר כמו שאיתא [שבת פט, א],[1] וכן אלו. הנביא הוא העדר יצרא דעבודה זרה שהוא דבק בהשגת השי"ת וכבודו האמיתי, והחכמה הוא היפך התאות כולם שנקראים שטות, כמו שאיתא [בסוטה ג, א] אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וכמו שכתב הרמב"ם [הל' איסורי ביאה] שיפנה לבו לדברי חכמה והם המצילים מן התאות העולמיות שתורה אילת אהבים ויעלת חן עיין שם.[2] וחכם עדיף מנביא כמו שאיתא [ב"ב יב, א], וכמו שקדם בדברות אנכי ללא יהיה לך. והיינו כי הנביא הוא הרואה ומשיג השגות עליונות, ובאה אליו האזהרה לא יהיה שמשם המקום לטעות כמו שטעה אחר [חגיגה טו, א] וכיוצא. והחכם הוא המתעסק בתורה, ובאה אליו אזהרת אנכי שהוא צריך לאזהרה אנכי לזכור זה, כמו שאיתא [יומא עב, ב] חבל כו' העוסקים בתורה ואין להם יראת שמים.[3] והיינו שמתוך ההשתקעות בתורה יוכלו גם כן לבוא לידי שכחת השי"ת. וזהו הנרמז [נדרים פא, א] על שלא ברכו בתורה תחלה,[4] רוצה לומר שלא ידעו שיש נותן התורה, וזהו הברכה מקודם, רוצה לומר ההכרה שאנכי ה' וממנו הכל ומידו נתן לך התורה והחכמה.
[1]שבת פח, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה: כבד את אביך ואת אמך. אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים – לא כתיב".
[2] רמב"ם איסורי ביאה כא, יט: "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן…" שם כב, כא: "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים… גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".
[3] יומא עב, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי יז): למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין – אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם. אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד): וזאת התורה אשר שם משה, זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה".
[4] נדרים פא, א: "ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה".