תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יב'
[יב] והנה אנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה ולא יצרא דעבירה כמו שמפורש ביומא שם,[1] ולכך ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים, רוצה לומר מצד כפיית היצרא דעבודה זרה וזה כבר ניטל, ומאחר שאין כאן כפיית היצר אי אפשר שוב להשיג המעלה על ידו, כמו שאיתא (אבות ה, כג) לפום צערא אגרא. והתחילה מעלת החכמה שהוא כפיית יצרא דעריות ותאות, וכאשר מתוכה ישיגו ממילא גם כן הנבואה, הנה דבר זה בא אצלם לפום צערא. ולכך מן החכמים, רוצה לומר ממי שבא אליה על ידי מדרגת החכמה וכפיית יצרא דשטות ותאות, ממנו לא נטלה, ולכך היתה התחלתם משירי אנשי כנסת הגדולה. שמתחלה היה עיקר עבודת האדם בכפיית יצרא דעבודה זרה, כמו שנאמר [בתהילים לד, טו] סור מרע ועשה טוב, דסור מרע קודם שהוא לא יהיה לך [מצד עבודת האדם הוא קודם, אבל מצד המעלה ואצל השי"ת המצווה הוא אנכי קודם, כי מצד המעלה אנכי שהוא המעשה טוב קודם ללא יהיה שהיא העדר הרע] ואז שבטלו אותו יצר התחילה החכמה שהיא העבודה בביטול יצרא דעבירה.
[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.