תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יד'
[יד] וההכרה בנבואה היינו במראה, שנפתחו לפניו ארובות השמים, ועל ידי זה הוא ראייה ממשיית מעצמות השי"ת דממלא כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו. ומצד זה הוא העלמת כחות הטבע לגמרי ולא שייך שמות למלאכים כלל. כי מצד הטבע נאמר כי שמי בקרבו, לשון בקרבו רוצה לומר שהוא נעלם ואין נרגש לעין. כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט קיד) על פסוק גוי מקרב גוי, כעובר בבטן אמו והוא נעלם, רק שמכל מקום הוכר העובר, והיינו מצד ההבנה מבינים שיש במעיה עובר אבל אינו נראה לעין ממש. וזהו מצד החכמה. אבל הנבואה שהוא הראייה הגמורה לשם השי"ת וכחו, ממילא אין שם למלאך כלל מאחר שנגלה לעין שאינו כח בפני עצמו. רק מבבל שנעלמת הנבואה ולמראית עין נראה כחות הטבע ככחות בפני עצמם, רק שעל ידי החכמה מכירים ומבינים שבאמת השי"ת מנהיג הטבע, אז עלו שמות המלאכים בידם, להכיר שם כל כח בפני עצמו עם השיתוף דשם השי"ת שהיא הכרת מה שבקרבו כהכרת העובר כנ"ל. לא שם השי"ת לבד כבנבואה שהמלאך אין לו שם מיוחד, רק כמו לבוש לעצם הרצון על ידי התלבשותו בעולם המלאכים והגוף נראה דרך הלבוש. ולא שם מלאך בלבד, דהיינו כהכרת חכמי אומות העולם כחות הטבע כנפרדים, ושקועים בכל מיני חמדות עולם הזה המכונה יצרא דעריות, ושכחה מן הבורא יתברך, רק שניהם בשיתוף מצד החכמה דתורה שבעל פה. שכן כל חכמת תורה שבעל פה הוא כטעם קניתי איש את ה' דנעשה שותף להקב"ה, שהרי נראה כחידושי עצמו משכלו ובאמת הכל הוא מהשי"ת החונן לאדם דעת. וזהו כל חכמת חכמי ישראל להכיר בכל דבר שנראה דבר בפני עצמו ובאמת הוא מהשי"ת, וההכרה הנגלית מצד העלם הנבואה וההתבוננות בו מצד החכמה, זה נקרא שיתוף, וזהו שעלה בידם מבבל כנ"ל.