פרק יב: השפעת התשובה על מהלכי הרוח החיים והמעשה בכלל
א. התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו, הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה. וגדולה של חיים ממקור הקודש העליון חופפת תמיד על התשובה ועל כל נושאי דגלה, שהם הם הסולת של כל החיים, הקוראים לתקונם, להסרת מכשולים ולשיבה אל טבע הטוב והאושר האמתי, אל העליוניות הנשגבה החפשית באמת, הראויה לאדם העולה למעלה ע"פ מקורו הרוחני ויסודו כצלם אלהים.
ב. כל מה שיעמיק האדם יותר במהותה של התשובה ימצא בה את מקור הגבורה, ואת התוכן היותר יסודי לחיים המעשיים והאידיאליים.
ג. התשובה , כמה נחוצה ונכבדה היא להאיר את אופק החיים כולם. הצנורות הרוחנים נסתמים מפני חטאת האדם. הצמאון האלהי, וכליו כולם, שהם הארות המוסר המעשי והתכוני במהות הנפש, מפרפר הוא, מתחיל לפרכס ולהתנועע תנועת חיים וחוזר ונופל, מפני שהעבטיט של זוהמת הפשעים מכביד עליו. ולא רק חטאת האדם היחיד כ"א ביותר חטאת הצבור. יחידי הסגולה המקוים לאור ד' סובלים מחטאת הצבור כולו. אהבתם אל הכלל עזיזה היא לאין חקר. עצמות הטוב בנשמתם עורגת דוקא אל הטוב הכללי, והכלל כשהם נמשכים אליו הרי הוא עלול לטמא אותם במגעו מפני החטאים הנדבקים בו. אמנם צדיקי אמת סובלים הם כרצון את כל הסתומים, כל היסורים החמריים והרוחניים, ובלבד שיבאו למטרתם להשכיל ולהיטיב, להרבות טוב ואור קדש, לפלס נתיב סלול לאור ד' ונעמו, שיכנס ישר בכל לב ורוח, למען יתענגו הכל על טוב ד', למען ישמח ד' במעשיו.
ד. כל חטא, אפילו הקל שבחטאים, מטביע בקרב האדם שנאה לאיזו בריאה, וע"י התשובה חוזרת האהבה להאיר.
ה. בשעה שהאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. וכזה נעשים הזדונות לזכיות ממש.
ו. אין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור, לענין כל המעלות העליונות של עלית הנשמה של הכלל והפרט. התמצית המעשית חובקת היא בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים. וכשהיא נפגמת נטל החסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתרי בעל מיליונים קוביקים, המתלחצים באטם גשמי אחד לחוללו בצורתו הגבישית.
ז. התשובה קדמה לעולם, המוסר מקיף את הכל. הערך העליון המוחלט מתפלש הוא בכל ענפי ענפים. המעשה המסתעף, שאינו מכוון לשרשו, חוזר למקורו בעלוי הרצון.
ח. התשובה העליונה באה מדחיפה פנימית, היוצאת מדחיפה חיצונית עליונה. כל העולם כולו, החמרי והרוחני, מושג הוא בצורתו האחדותית. המוסר, הישר והטוב, הוא המרכז הרצוני של היש. המרכז הזה בפרטיות החיים מוכרח להתאים עם כל המקיף, עם כל ההויה, בין בתכונתו הפנימית, בין בגלויו החיצונים. ע"י הכרה פנימית במעמקי הלב מהיושר והטוב נודע חלק רשום מהמוסר, המופע בכל ההויה בצורה אידיאלית ממשית חיה במציאות. וע"י התורה מתגלה היא באור קדושה, לכל קבוץ לפי ערכו ולישראל בצורתו המסוימה מאד, ההתאמה המוסרית בכל התגלויותיה. והאישיות, המוצאה בארחות חייה ותכונות רוחה פגמים ואי-הרמוניה לגבי הכל המוחלט, הפנימי והמגולה, היא מצטערת צער אין גבול ומשתדלת לשוב למקור החיים והישות. מתחרטת היא על תעיותיה, ושבה בלב נוהם ובשמחת הצלה. "תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מצותיך לא שכחתי".
ח*. התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההויה העליונה בשלמותם, באין גבולים ומצרים, במגמה היותר אצילית וברוכה מזוהר העליון הפשוט והמבהיק. אמנם השטף של החיים הוא מוריד אותנו להענפים המתפשטים, שכל מה שהם הולכים ומתרחקים וכל מה שהם קונים יותר תפיסה במעשה, במפעל ובהתגשמות, הם יותר קרובים לאמץ את מהותנו המוגבלה, והננו חושבים את עצמנו על ידם לבעלי חוזק ואיתניות. ובשביל כך הרי אנו מרגישים את עצמנו רפים וכושלים באותה המדה שתוקף אותנו הרצון לשוב להמקור הראשי, המתעלה מכל התפשטות ענפיו : ומפני הכשלון הזה של הכח גם השאיפה הרוחנית מתחלשת. ובשביל כך הרינו צריכים להיות בכל זמן שאנו עולים בדרגת התשובה אחוזים יפה גם בהענפים המעשיים, ושיחם ושיגם, הגיונותיהם ושאיפותיהם, ולהעלות אותם יחד עם עליית מהותנו למרום האצילות והתנשאות הדבקות המקורית. כי סוף-סוף הרי כמה שהחיים התפשטו הרי הם כולם מפכים מאור המקורי, ויחד עם מהותנו הנשמתית צריכים גם לשוב אל הרום העליון, ואז לעולם לא נעלה בחוסר-רכוש, ולא נכשל בהחלשת כח, כי לא ערומים נעלה למרומים, כי עמנו אחוזת לבושנו רבי הגוונים ועשירי הצבעים, אשר רכשנו לנו מהתפשטותם של החיים כולם, והננו עולים ובאים בימים, עם כל תולדות המפעל, המעשה והחיים אשר עמהם.
ט. המוסר בקולו האלהי בא לתוך הנשמה מחיי כל עולמים כולם. ההויה היא בכללותה בלא שום חטא, החטא הוא מצוי רק בערך הפרטים, אצל הכלל הכל מתאים להרמוניה נצחית, והמעשים שההרמוניה הנצחית מתגלה על ידם הם הנם המעשים הטהורים, המשוללים מכל חטא עון ופשע. וחיים כאלה, שמעשים כאלה מהם מפכים, – זה הוא הדבר שהנשמה דורשת, והיא משיגה אותם באור מקור חיי כל החיים, אור מקור יפעת אור אין סוף, שהיא אליו כל כך שקוקה, קשורה ועורגת באין קץ ותכלית, בתשובה עילאה כחופש עליון, בעליצות דרור ובחרדת קדש קדשים, מלאה חכמת עולמי עולמים.
י. התשובה היא חדוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כולם כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה אפילו כשהיא נעשית כיום האחרון, ו"זכור את בוראך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר : אין לי בהם חפץ, עד אשר לא תחשך השמש והאור, והירח והכוכבים". יתר התנחומין הם תבלין לחזוק התשובה והסברת ערכה. אבל השקוע בתוך התנחומים עד כדי רשול של הסדרת ערכי חיים מקודשים, עד כדי טמיעה ביון מצולת החטא, "ואומר נצלתי", זאת היא דרך המות של עבודה זרה הותרנית. האומרת: "הביאו לבקר זבחיכם, לשלשת ימים מעשרותיכם וקטר מחמץ תודה", המתודה העוזבת את האמת והמשפט והולכת אחרי לבבה, זו מינות, הגוררת אחריה כל רצח וכל זמה, למרות שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת : ראו שאני טהורה, והיא מלאה תנחומין של הכל, שאי אפשר להם לעמד בעולם, של שקר שאין לו רגלים. "כי נופת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה וחדה כחרב פיות". הפירות של הדעות והמדות של אותם המתחנכים בתרבותה, הם מעידים על עצמיות פנימיותה. ואין כל כחה כ"א בניצוצי הקדושה הגנובים שלה מתוך אוצר ישראל החי, שהיא פולטתם קמעה קמעה, עד אשר תער נפשה לגמרי, "חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל". ואז ישמש הניצוץ הקדוש שנבלע כ"כ בגוים ככלי אין חפץ, להתעורר להעיר לב עמים רבים,להפוך להם שפה ברורה לקרא בשם ד' אלהי ישראל, ברוח ד', רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'. לא רוח זר, רוח טפשות וחולשה, רוח סכלות והפקרות מוסרית, התומך אשיותיו השקריות על יסוד הותור, שהוא בוז וקלסה לכל מנהיג ושופט צדק, שרק "חסד לאומים" כזה הוא מקור נפתח לכל אכזריות ונבלה, "יבא אלהינו ואל יחרש אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו. אספו לי חסידי כורתי כריתי עלי זבח". "כי אלהי משפט ד', אשרי כל חוכי לו", "ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים, הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאומים. הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך".
יא. צריך לעורר לתשובה גם בשביל קיום האומה. הא כיצד ? אנחנו צריכים להיות אגודים ביחד לדורות, האגד הרוחני שלנו צריך הוא פרנסה, פרנסתו היא אורח החיים ומהלכי הדעות. כשמחזיקים אותם הדרכים והמחשבות הרי התיומת האחדותית קימת, והיא מוסיפה כח לאחדות הגזע ויתר מיני סמני האחדות, אע"פ שהם מצד עצמם דברים עוברים ומשתנים : אבל בחלישות הרוחניות, הפרוד הרוחני מתגבר, והאחדות המקרית של הגזע והענינים החיצונים לא יעצרו כח לאגד את הפרודים הרבים, שהחיים בתנאיהם החיצונים והפנימיים מפרידים.
יב. יש שמחשבה יורדת ממרומי גדולתה וממקור טהרתה מפני שאחרי אשר נתגשמה במעשה וכחיים טפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה. הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי יהפך לרע, כ"א ירידת שעה והיא ג"כ לצורך עליה. אותם האנשים שהם קטנים באיכות יש להם גודל כמותי, וגם מדה זו, אע"פ שהיא נחשכת כלא לגבי האיכות, מכל מקום כשהיא מצטרפת עם האיכות היא מעטרתה, ו"ברב עם הדרת מלך". ולאו דוקא הכמות המספרית כי אם גם הכמות הכחנית, המרץ והחפץ לרדוף ולהשיג, לכונן את המבוקש ע"י דרכים מעשיים והתגלות הכח. כל זה מתגלה יותר אצל אנשים בעלי חומר חזק וגס וחסרי רוח אצילי, המתיש ע"פ רוב את הכח ביחושו להחומר. כאשר המחשבה צריכה לקנות לה בסיס חמרי, דרכה לרדת ממעלתה. בפרק כזה הנה היא מושלכת לארץ ופריצים באים בה ומחללים את קדושתה. אבל עם זה מתרבים אוכלוסיה, והתגלות האומץ החמרי הולכת ונוספת. הדברים הולכים כך עד בא התור, שמתעוררים עדיני לב חמושים בכח צדקת ד', והם עולים עד ראש הפסגה של מקור טהרת המחשבה, ומתעמקים בתוכיותה, מכניסים בה את הטוהר שבנשמתם, את כוונותיהם העדינות ומחשבותיהם הזכות. ומתוך כך זו המחשבה הכללית בעצמה, שמפני מכאוביה הרוחנים, מדקירת הקוצים הסובבים אותה, היא מוטלת עיפה בחולשת כח, בתרדמת מות, וכמעט באין רוח חיים, מתעוררת היא ומתחלת להשפיע, על כל הנגשים אליה טל חיים בהוד גבורה מפנימיותה, ואז מתעלים בעלויה כל הדבקים בה : וגם אותם אשר דבקו בה בימי עניה הרוחני, אשר ע"י זדון ושובבות רשע סרו מהדרך הראשית הסלולה למגמתה של המחשבה, הנם גם הם מתעלים עמה, שבים על ידה בתשובה בהירה ועליונה במעוף נשר בקלות נפלאה, שאין דומה לה בכל גלוי של חזיון תשובה הבאה מצד התעוררות הכח הטוב של איזו נפש פרטית. המחזה הזה בא יבוא ולא יאחר. אור ד' המעולף בערפלים הגנוז בנקודת ציון היסודית יופיע, יעלה מעמק הבכא את מקדש מלך עיר מלוכה וכל אגפיה, ועמה יעלו כל המחזיקים בכנף מעילה, הקרובים והרחוקים, לתחית אמת וישועת עולמים.