בשני מקומות מוזכרת אמרתו של רבי מאיר על כך שצריך אדם לשנות לתלמידו בדרך קצרה:
פסחים דף ג' עמוד ב': . כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.
חולין דף ס"ג עמוד ב': אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה
בגמרא בפסחים מובא במשך דיון על דיוקי לשון ואיך לדבר שדעתו של רבי ישמאל היא שצריך בדרך נקיה ובהמשך מוזכר בהקשר הזה בשם רבי מאיר שצריך ללמד בדרך קצרה. וכל זה תוך ניסיון ללמוד זאת גם מהתורה ולא כסברא ורעיון עצמאי בנושא חינוך ולימוד.
אמירתו של רבי מאיר שמובאת במסכת חולין מובאת דווקא בהקשר לנושא טומאה וטהרה. ובדיוק מיוחד על הדרך שבה התורה מלמדת אותנו על הבהמות והעופות הטמאים והטהורים. וכל הרעיון מבוסס על "הרוב קובע". התורה מלמדת שהרוב קובע איך אנחנו מבטאים ומתמללים את הכללים ולא בהכרח שהרוב קובע האם דבר מותר או אסור. ורבי מאיר לומד מהתורה שכשיש דבר מרובה ומועט מזכירים את המועט כדי שלתלמידים יהיה יותר קל לזכור ולקלוט את הנושא.
הרמב"ם ביד החזקה, הלכות דעות פרק ב' הלכה ד': לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים:
וכמו בכל עניין יש דעות לפה ולשם. יש דברים שבאמת דברי הרמב"ם ורבי מאיר וכן עוד חכמים אחרים יהיו שצרך לצמצם ולתמצת כדי שלתלמיד יהיה קל. אבל לא כל נושא ולא כל דבר מצריך אור ישיר ומכוון ויש מקרים שבהם נצרכת גישה קצת יותר מקיפה של הנושא כדי שהנקודה תובן בצורה טובה. ואת זה כל הגמרא מלמדת אותנו. אם כל גדולתה של המשנה ראו מחברי הגמרא שיש הרבה דברים שנכתבו ונאמרו בתמצית אבל מעט זמן אחר כך יש צורך בהרחבה על הנושא. ואז על כך עולה השאלה, אז למה מראש לא נכתבו או נאמרו הדברים בהרחבה? ועל זה ניתן בפשטות לענות שיש הבדל בין ישיבה או לימוד שהוא סוג של מפעל ייצור המוני של תלמידים לעומת ישיבה או לימוד שהוא מתקיים בצורה פרטנית. בצורה פרטנית קל יותר להתייחס אל כל אחד מהתלמידים בהרחבה ולהתייחס אל השאלות האישיות שלו. וחשוב מאד לשים לב שגם אם מגיעה שאלה משני תלמידים התשובה היא לא אותה התשובה לשני התלמידים. כל תלמיד צריך את התשובה המיוחדת שמתאימה לו. ובהכרח שתשובה לתלמיד אחד לא מתאימה לתלמיד אחר אם כי יש מקרים חריגים שבהם תשובה אחת מספיקה לשני תלמידים. הכלל הזה מבוסס על כך שכל אדם הוא עולם מלא.
ונזכיר גם את הגמרא הראשונה במסכת סוכה דף ב' עמוד א': וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא, מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה, מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
ובגמרא שם מביאים את הפסוק ויקרא כ״ג, מ״ג: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ובהקשר לפסוק הזה רוצים להסביר כשיש מטרה שידעו שבסוכות הושבתי את בני ישראל צריך לצמצם ולדייק את ההלכות כדי שידעו מה היא ההלכה. לעומת זאת יש נושאים רבים וביניהם גם בהלכה שיש חשיבות גדולה מאד שתיהיה אריכות בלימוד כדי שהתלמיד יקנה את דרך הלימוד וילמד עם חזרה ובצורות שונות את אותה דרך הלימוד. לדוגמא כדי להמחיש את יג' מידות שהתורה נדרשת אפשר להביא דוגמא אחת או יותר אבל ככל שיש יותר דוגמאות כך הנושא יותר ברור ומתקבלת תמונה ברורה יותר בעיני רוחו של התלמיד על דרך הלימוד ועל ההבדל בין לימוד ללימוד. ההבדל בסופו של דבר הוא האם אנחנו רק רוצים ללמד את התלמיד שיש מידה מסויימת או יג' מידות או שאנחנו רוצים שהוא גם ידע בעצמו "ליצור" לימוד באמצעות יג' מידות. וכמובן גם הנושא משתנה בין תלמיד לתלמיד ובין נושא לנושא אבל ככלל לא סתם טרח הרמב"ם והטור והשולחן ערוך לכתוב את ההלכות בסיכום לעומת האריכות שיש בגמרא.
@יצחק, הלוי בדרך כלל רבינו נח מוזכר בהקשר להלכה ולאו דווקא לטובה.
יצא לי לעיין מעט על רבי מאיר ועל מאמרו שלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה ונראה שלא תמיד זאת הדרך הנכונה.
בנוסף לכך גם בזהר חדש פרשת נח מוזכר דבר מאד יפה:
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִדַּת הַצַּדִּיק, קָשֶׁה לִכְעוֹס, וְנֹחַ לִרְצוֹת. וְזוֹ הַמִּדָּה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם, וּבָא הַכָּתוּב לְהוֹרוֹת, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, נֹחַ בְּדַעְתּוֹ, נֹחַ בְּדִיבּוּרוֹ, נֹחַ בְּמַהֲלָכוֹ. וּמִי עוֹשֶׂה זֶה. אִישׁ צַדִּיק. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו, אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו, וּלְמַאי יִזְכֶּה, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, לְמַעְלָה עַל כָּל הַמַּעֲלוֹת.
ומנגד לזה אספר מעשה קונדס שראיתי: היה יום בישיבה שהתלמידים החליטו לפתוח כיתה על לא פחות מאשר "העץ שליד חלון הישיבה".
בבוקר הגיע הרב לכיתה וראה שיש מספר כסאות ומספר שולחנות על ענפי העץ העבים(הכיתה הייתה בגובה 4+ מטר, קומה שניה)
הכעס היה מאד גדול וניסו למצוא את התלמידים הסוררים מכמה סיבות.
אני לא חושב שמעשה הקונדס הזה מצחיק וגם לא חשבתי על זה אז אבל היום אחרי הרבה שנים למרות חומרת המעשה אני מאמין שתלמיד חכם צריך להבין שגם הוא לא תמיד היה תלמיד חכם וגם הוא לא תמיד עשה את הדברים בצורה שקולה והקב"ה מוחל וסולח אם התלמיד לא מבין גם בפעם ה 100, בפעם ה 400 זה באמת חריג אבל בדרך כלל בפעם ה 20 התלמיד כבר מבין ואם לא אז בפעם ה 30 בטוח הוא מבין לאחר הרחבה ובירור של הרקע. אני מאמין שאם תלמיד לא הבין אחרי 5 פעמים צריך לנסות בנוחות להבין מה הוא לא הבין ולא לכעוס עליו שהוא בן אדם. אמנם אנחנו לא בפרשת נח אבל באמת אם התלמיד שוכח שלא בכוונה צריך להיות איתו נוח וגם לצחוק איתו לא מזיק.
יש מקרה אחד בלבד שבו לא מצופה מהאדם שיהיה נוח ורגוע וזה כשהוא … חולה או לחלופין לא במיטבו ולא בשיא כוחו.
אני משתדל עם התלמידים שלי להיות סבלני אם כי לפעמים אני מאבד את הסבלנות אבל למדתי מאבי הצדיק שחשוב להיות בכוונה להיות נח גם אם אתה לא תמיד נינוח והקב"ה ישלם שכרך על המאמץ אם לא בעולם הזה אז בבא.