נהמא דכיסופא – לחם של חסד – לחם של בושה
ספר דעת תבונות:
(יח) אמר השכל – מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה":
לכל אדם יש תכונות שונות וממילא גם צורה מעט שונה של חסד. יש אדם שבשבילו מה שנחשב מאמץ לאחר יחשב חסד ולהיפך. לכן חשוב מאד ללמוד להכיר כל תלמיד ולהתייחס אליו בהתאם. ולכן אחת מהמלאכות הקשות והמורכבות ביותר היא ניהול כיתה. צריך לנהל חינוך טיפוח וקידום של מספר ילדים במקביל וזה במידה מסויימת סוג של "מלחמה" או "מערכה" ובהחלט ייתכן שתלמיד או שניים יפגעו מיחס מסויים לתלמיד מסויים. יש במערכת היחסים הזאת אחריות על שני הצדדים בסופו של דבר, התלמיד והמורה. על המורה ללמוד את התלמידים ולעשות את המאמץ שלו להחליט מה, מתי ואיך לעשות וכאשר גם המורה וגם התלמיד מאמינים בקב"ה שיצליח דרכם ויתקן\יעמיד מעשיהם נכונה. וברגע שמאמינים בקב"ה ובניהול העולם אוטומטית יוצא מזה שגם התלמיד וגם המורה תופסים ששניהם בני אדם והם לא הקב"ה ולכן ממילא יש מקום להבנה, הכלה ותפיסה שיש מקום להגיד "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" מבלי לבטל בזה את מתנת הבחירה שהקב"ה נותן לאדם בכל רגע ורגע. וזה גם אחד מהפלאים הגדולים בעולם, שיש את זכות הבחירה לכל אדם בכל מעשה ויש מקום לתשובה תמיד ואין אדם שנפטר מהעולם בלא תשובה.