בת הקיסר ורבי יהושע בן חנניה – חולין ס, א
שמואל פאוסט
מקור ראשון 16.6.06
תוכן העניינים:
נתינה ונטילה
התגרות ונגרות
טווה תחת טובה
המַסתורית המיסתורית
ה' נתן וה' נתן
נתינה ונטילה
אמרה לו בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלהיכם נגר הוא,
שנאמר: "המקרה במים עליותיו"; אמור לו שיעשה לי מַסתורית אחת.
אמר: לחיי!
ביקש עליה רחמים, ונצטרעה.
הושיבוה בשוק של רומי ונתנו לה מסתורית;
שהיו נוהגים שכל שנצטרע ברומי נותנים לו מסתורית ויושב בשוק וסותר חוטים,
כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים.
פעם אחת היה עובר שם, והיתה יושבת וסותרת חוטים בשוק של הרומאים.
אמר לה: יפה המסתורית שנתן לך אלהי?
אמרה לו: אמור לאלהיך שיטול מה שנתן לי.
אמר לה: אלוה שלנו – לתת נותן, ליטול אינו נוטל.
[חולין, ס א, מארמית].
בת הקיסר, משועממת ואולי מעט מרירה, מחפשת במי להטיל את חיציה. ר' יהושע, היוצא ובא בבית אביה ומשמש לו פרטנר לפולמוסים מזדמנים, נקרה בדרכה ונדמה לה כמטרה ראויה.
התגרות ונגרות
בת הקיסר מתגרה בחכם היהודים בתבנית סיפורית מוכרת וידועה. היא מפרשת פסוק מקראי באופן המעמיד את א-להי היהודים באור נלעג: אם נגר כל כך מוכשר הוא, המקרה לעצמו עליית גג, אמור לו שיבנה לי – חושבת הנסיכה על הכלי הפשוט והבזוי ביותר – פלך לאריגה. ר' יהושע אינו נבהל ואינו מתבלבל ומשיב במילה אחת: "לחיי". עליי, הוא מבטיח לה, ומתפלל ללא שהות למילוי בקשתה.
בת הקיסר נענשת מיד על עזות מצחה, המתמלא כולו בהרות ושקערוריות. כבמיטב הסיפור העממי הקלאסי, את המסתורית שבקשה ברוב לעג מתנשא קבלה מרוב נגע ומחלה. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, עם קבלת העונש, אך אין הוא מותיר אותנו ללא הסיפוק שבמפגש חוזר עם ר' יהושע להשלמת המעגל. כשר' יהושע פוגש אותה יום אחד בשוק הרומי, נגועה, מושפלת וסותרת חוטים ללא תכלית במסתוריתה החדשה, הוא מבקש לחגוג את נצחונו ולהשיב את כבוד א-להיו: "יפה המסתורית שנתן לך אלהי?"
אין זה סיפור אישי. לו היה זה סיפור התנצחות שבין שתי בריות, או הומור עממי יהודי משובח שבו חוגג הצד המדוכא את נצחונו על השלטון המדכא, די היה לנו בכך שבאה על עונשה. למה לנו הלעג לרש הלא-מחמיא של ר' יהושע? ומדוע אחרי שמבקשת הבת בשפה רפה שיסיר ממנה את הקללה, מכביד ר' יהושע את לבו ומציג את א-להיו כמי שעונש ולא חומל?
בת הקיסר היא כמובן רק נציגה פרדיגמטית של תפיסת עולם, ממש כשם שר' יהושע הוא נציגהּ של ההשקפה המנוגדת. כשמדובר בפולמוס רעיוני ודתי, ולא בדמויות בשר ודם, הרי שמלחמת הדעות ניטשת במלוא עוזה ואין בה מקום לרחמים, עד לכניעתה הסופית של הדעה האחת בפני רעותה הטובה ממנה.
טווה תחת טובה
כיצד נדע מהן השקפות העולם הנתונות בפולמוס כה קשה? שני אמצעים ספרותיים מציעים עצמם לפנינו ומסמנים לנו את כיוון החקירה: הציטוט שבפי בת הקיסר; והכלי המיוחד המוזכר פעם אחר פעם בשמו האקזוטי – מַסתורית. הציטוט "המקרה במים עליותיו", הוא חלק-פסוק הלקוח מפרק ק"ד בתהילים (הידוע בכינויו "ברכי נפשי"). עיון בפרק מעלה שזהו פרט אחד מתיאור רב-פרטים שכולו שיר הלל להשגחתו הפרטית של הבורא הכל-יכול על כל אחד ואחד מברואיו, מן השמים ועד הארץ, ומן הכפירים ועד השפנים.
לעגה של בת רומי הוא מעבר לזלזול ולזילות דמותו של א-להי היהודים, היא מבקשת להתנצח בדיוק רב עם תפיסת ההשגחה של משורר תהילים, ולומר כנגדו "עזב א-להים את הארץ". לכן היא בוחרת במילות הפסוק הזה, המשמשים נשק בידה בטיעון כפירה מוכר: ברא א-להיכם את העולם, ואז בנה לו תקרת עלייה בשמים להבדיל בינו ובין הארץ, שעליה אין הוא משגיח עוד. כדי לאתגר את תפיסת ההשגחה היהודית היא מוסיפה ומלעיגה: אם הא-ל הכל יכול אכן מתייחס אישית לכל אחד מבריותיו, יואיל בטובו להשגיח בבקשתי ויעשה לי כלי-אריגה נחמד.
במקום להתנצח במילים ובפסוקים, כדרכם של בני בית המדרש, בוחר ר' יהושע בשתיקה ובמעשה. רק מילת שבועה אחת הוא משגר לחלל האוויר בטרם יתפלל בעדה. ר' יהושע נושא תפילה והנה היא מצורעת כשלג. האסוציאציות המקראיות מהדהדות בראשינו, צרעת היא עונש. ר' יהושע מבקש והא-ל המשגיח מקיים. המסתורית כבר שוגרה לאוויר, כתובתה של בת הקיסר חקוקה בה, רק דרך המשלוח עודנה נסתרת. כדי להסביר לנו את דרכי ההשגרה, עוצר המספר בשטף סיפורו ומוסר לנו מידע על מנהגיה הסוציאליים של רומי. כל מצורע מקבל מסתורית, יושב עמה בשוק ומסובב את גלגליה ללא הועיל, רק כדי שיראוהו העוברים והשבים ויבקשו עליו רחמים. הנס אינו מעל לטבע, הוא פועל באמצעות בני האדם ונעזר בנוהגיהם והליכותיהם עלי אדמות.
המַסתורית המיסתורית
מסתורית היא פלך, כלי אריגה המשמש לסיבוב ופריעת פקעות החוטים – לשון סתירה ופריעה. בת הקיסר לועגת "א-להיכם נגר הוא", בונה עליותיו. סתירה מוצבת מול בנייה. אל מול בונה העולם ניצבת כופרת ההשגחה "וסותרת חוטים בשוק".
השילוב של מסתורית ונגע הצרעת מעלה באסוציאציה אפשרות פרשנית נוספת. משנת נגעים (נגעים פ"ב, מ"ד) עוסקת בנגע הצרעת, ותרה אחר דרכים לזהות נגעים בחלקים גלויים בגופו של אדם ("כיצד ראיית הנגע?"). אחת הדוגמאות מציגה מצב היוצר הבחנה בין חלק גלוי לנסתר בגופה של נגועה. בסיטואציה זו האישה אורגת או טווה חוטי פשתן על הפלך, בתנועתה חושפות ידיה המורמות את הנגע שבבתי שחיה – מקום הנקרא "בית הסתרים". פעולת הידיים המסובבת את פקעות החוטים על המסתורית, יוצרת אם כן מצב חילופין של גילוי והסתר.
לטעמה של בת הקיסר, א-להי היהודים מסתתר לו בשמים – הסתר פנים בעולם. בה בשעה שכל שירת התהילים בפרק שממנו ציטטה עומדת כנגדה וחוגגת את גילוי הפנים – השגחתו הפרטית של הא-ל על עולמו. עוד מעט קט ובבשרה המבוהל תיצרב התגובה ללעגה, המצויה באותו פרק עצמו: "תסתיר פניך – יבהלון".
נציגת רומי, המבקשת לסתור אמונתו של רבי יהושע, לחדור מבעד למסתורין ולהסתיר את בורא עולם מעולמו, נענית בהסתר פנים מיידי מידה כנגד מידה. המסתורית המיוחלת ניתנת בידה, אך לא לשם שעשוע אלא כדי לנסות ולעורר בסתירתה חסרת התוחלת את רחמי הבריות, כדי שיישאו עליה תפילה לא-ל המשגיח על כל בריותיו.
ה' נתן וה' נתן
מעל הניגודים שהוזכרו, בנייה-סתירה וגילוי-הסתרה, נפרש בסיפור הניגוד העיקרי והעקרוני שבין הא-לוהי לאנושי. תיאור נתינת המסתורית לבת הקיסר וההסבר ההיסטורי שלצדו, מדברים על נתינה אנושית, "הושיבוה בשוק… ונתנו לה מסתורית"; "כל שנצטרע ברומי נותנים לו מסתורית". מי הם הנותנים הללו? על כך עונה ר' יהושע: "המסתורית שנתן לך א-להי"; "א-לוה שלנו – לתת נותן". בתפיסת ה"שוק של רומי", מקור הנתינה הוא אנושי, נתון לרחמי הבריות. ר' יהושע מלמד את בת הקיסר מיהו מקור הנתינה, הנותן בחסדו והנותן בעברתו.
על התרסתה בראשונה, "א-להיכם", חוזר ר' יהושע בפגישתם השנייה: "א-להי". הוא מעניק לה הזדמנות להבנה תיאולוגית נכונה של המציאות. מתוך מצבה האיום היא נכונה להכרה כלשהי ומתחננת בהשלמה רפה "שיטול מה שנתן לי". אלא שלמען חידוד הויכוח התיאולוגי, זו נשארת הכרה חלקית בלבד, ללא קבלת מלכות שמים: "אמור לא-להיך". אם כך, מסכם ר' יהושע בהטעמה, "א-לוה שלנו – לתת נותן, ליטול אינו נוטל".
חוקיות העולם, המגולמת בכל הניסים המפורטים בפרק ק"ד בתהילים, דורשת הכרה ונטילת אחריות. רק אז נפתחת הדלת לבקשת רחמים. האדם הבטוח בתפילתו – "יערב עליו שיחי" – הוא זה השמח במעשי הבורא, "אנכי אשמח בה'". לולא שמחת ההכרה הרי ש"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ר' יהושע, שבמילת שבועתו הבודדת מוכיח את הכרתו ובטחונו המלא בהשגחת הא-ל, מקיים "אשירה לה' בחיי". עליו מן הסתם קרא המשורר: "ישמח ה' במעשיו".