אבות פרק ב' משנה ב'
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
ענף עץ אבות על המשנה
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. זהו כמו שאמר רבי יהודה (בקידושין לט.) כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות, (שכיון שלא למד אומנות ויחסר לחמו, ילך אל פרשת דרכים וילסטם את הבריות. רש"י). ובילקוט (קהלת ז', סימן תתקעה), טובה חכמה עם נחלה, כמו ששנינו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". מעשה בעשיר גדול, משכיל וחכם, שהיה לו בן יחיד, ולימדו תורה עד גיל שמנה עשרה, ואז קודם שהשיאו אשה, ביקש ממנו שילמד מלאכת צורף, והזמין לביתו צורף אומן גדול כדי שילמד את בנו מלאכה זו, והבן לא היה רוצה לטרוח וללמוד מלאכה כלל, ויאמר לאביו, למה לנו כל הטורח הזה, והלא ה' חנן אותנו עושר גדול, עד שאתה מפרנס בחינם כמה משפחות של עניים ואלמנות ויתומים, ולמה זה אנכי איגע לריק ללמוד מלאכה. ואף על פי כן אביו הפציר בו מאד ללמוד מלאכה זו, ונאלץ אביו לשחד אותו, שעל כל יום שילמד מלאכה זו, יקבל חמשה דינרי זהב, וגם האומן שהיה מומחה מאד במלאכה זו, השכיל לחבב עליו את המלאכה, בעשותו לפניו כמה תכשיטים יפים מאד להפליא, עד שהסכים הבן, ולמד את מקצוע מלאכת הצורף בשלמות, ועשה כמה נסיונות בפני האומן והצליח. ובסיום לימודו, לקח הבן את כל כלי האומנות והכניסם לחדר אחד וסגר עליו. ואחר איזה שנים נפטר האב העשיר, והבן ירש את כל ממונו, נכסי דניידי ודלא ניידי, ואוצרות כסף וזהב, והתחיל לפרנס את עצמו מן העזבוך שהשאיר אביו, אך גלגל הוא שחוזר בעולם, שלאחר שלש וארבע שנים, לא-נשאר דבר מן העזבון, כי אם תם הכסף, והתחיל למכור מעט מעט מן, הרהיטים של הבית, לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ושוב נזכר ממלאכת הצורף אשר לימדו אביו, כמעט בעל כרחו, ומיד פתח את החדר ששם נמצאים כלי אומנותו, והתחיל לעבוד במלאכה זו, והצליח מאד במלאכתו, והתפרנס בריוח ובשפע רב, ובכל יום שהיה נכנס לעשות מלאכתו היה מברך בברכת המתים את אביו, ואומר: "מנוחתו כבוד בגן עדן, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים", ואשתו שומעת את דבריו. פעם, שאלה אותו אשתו, יש לי פליאה עליך, כי הנה בעת שירשת את כל האוצרות של כסף וזהב, שהניח לך אביך המנוח, לא בירכת אותו כלל, ומדוע רק עתה שאתה טורח ועוסק במלאכת הצורף, פיך מלא תהלות וברכות למר אביך המנוח, השיב לה, דעי לך, כי כשבא אבי ללמדני מלאכה זו לא השכלתי לדעת מה תועלת תצמח לי ממנה, וסירבתי לשבת וללמוד מלאכה זו, כי היה הדבר עלי לטורח, עד שאבי המנוח היה משחדני ונותן לי חמשה זהובים על כל יום שאעסוק במלאכה זו כדי שאלמד, כי אבי המנוח היה איש חכם הרואה את הנולד, שהרי כל אותו הממון של העזבון חלף הלך לו, ואלמלא מלאכה זו, היינו כולנו עתה גוועים ברעב, ־ואך עתה ידעתי כמה טובה גדולה עשה עמי אבי המנוח, ולכן אני מזכירו לשבח ומברכו בכל לבי שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. (בן יהוידע ברכות סג. דף נו ע"ד).