בקהלת פרק א' פסוק ג' כתוב:
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
ורש"י על הפסוק כותב:
מה יתרון – שכר ומותר. תחת השמש – תמורת התורה שהיא קרויה אור שנאמר (משלי ו) "ותורה אור" כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה, מה שכר בו?:
והשאלה שמעלה קהלת היא מאוד קשה ושורשית לחיות האדם. זאת אומרת, מה בעצם הטעם בחיים? למה אדם עובד כל כך קשה בחייו? האם יש מטרה בכלל לחיים ולעשיה בעולם?
ובמילים אחרות ויותר מעמיקות בעבודת ה' בעולם, מה מועיל לעולם זה שאני עושה מלאכה זאת או אחרת? האם זאת תכלית העולם, לבצע מלאכה ולהגיע בעזרתה לתוצאה? האם בעל מלאכה רק עושה את מלאכתו, לוקח שכר והולך? איזה תוכן וכוונה הטמיע הקב"ה בעמל מלאכה זאת או אחרת? ובמילים אחרות: אפשר לעשות הכל אוטומטי על ידי רובוטים וכלים שונים, מדוע אני צריך לעמול כל כך הרבה בעולם? האם יש תועלת במעשה שאני עושה כאדם לעומת אדם אחר וכן לעומת מכונה? אולי עדיף שמכונה תעשה את דברים אלו או אחרים במקומי? (או, למה אני בכלל קיים?)
והשאלה הזאת היא שאלה שכל אדם יכול לשאול אבל היא מגיעה בהקשר לעם ישראל בפרט ולא לעולם בכלל. וזאת מכיוון שבעם ישראל יש דברים שלשאר אומות העולם אין וצריך לעמוד על נקודת ההבדל שבין יהודי לגוי. לגוי אין תורה וליהודי יש תורה. זאת אומרת, שבכל מעשיו הפיזיים של האדם היהודי בעולם, יש עולם שלם רוחני ונעלה שמוביל אותו. יש לב, רגש ושכל שלמים ומיוחדים בכל אחד מישראל שמבוססים על תורה שלימה שמחייה את כל ישראל בכל דורותיהם.
אני אמנם לא מבוגר מידי אבל כבר היום כשאני בגיל 40 אני מבין טוב מאוד איך התורה מחייה את האדם ולא רק זאת אלא לוקחת את כל מעשי החולין של האדם ומקדשת אותם בתוכן עמוק מאוד שפשוט לא קיים בעולם אצל אומות העולם. אצל עובדי העבודה זרה יש תוכן "דימיוני" שבפועל מחייה חלקית חלק מהעובדים באותה המלאכה אבל הכוחות הרוחנים שמושקעים מתוך עולם העבודה זרה אל חייו של האדם ומעשיו הם "זבל" (עבודת גילולים = גללים) לעומת התורה שהקב"ה נתן לנו.
ויש מדרש רבה מאוד יפה:
מדרש רבה בראשית – פרשה יג' פסקה ז'
(ז) ואדם אין לעבוד את האדמה ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ אשריו לאדם שהוא עמל בתורה:
ומצאתי לנכון להסביר לרגע את ההבדל שבין אדם שעוסק ב"זבל" או ב"הבל" לעומת התורה שתוכנה הוא החיים עצמם. שהתורה מעשירה את כוחות האדם בפועליו בעולם ומנתבת את כוחותיו להגדלת שמו של הקב"ה בעולם, ולעומת זאת עבודה זרה מנתבת את הכוחות שמושקעים ומוטמעים ומטעינים את מעשי האדם לצד שמונע את החיים ואת גילוי הקב"ה בעולם.
משל למה הדבר דומה? מלך שהכין סעודה לאהוביו ובסעודה ישבו רבים מאוהביו. היה אחד כסיל שלא רצה לעמוד על כוונתו של המלך וטען כלפי חבירו מתוך עולמו ותפיסתו הצרה שכל כוונת המלך היא בדומה לכוונותיו הוא. שהדבר הוא שהמלך רוצה למשוך את חבריו בכדי להשיג מהם טובות כך גם המלך צריך את אהוביו וזהו שורש כל הסעודה. והלא, כסיל הוא אותו אהוב. שהרי המלך רוצה להיטיב עם אהוביו ולתת להם רוחב דעת ושמחה מכל עושרו, שהרי הוא שמח בחלקו ולא חסר לו דבר. ואותו הכסיל שמדמה את תפיסתו של המלך לתפיסתו שלו הוא עצמו ובכך צמצם את גדולת המלך ואת חכמתו, אהבתו וגדולתו.
כך הם עובדי עבודה זרה, לוקחים הם דעה או דבר שאיננו קשור בנצח ובבניין העולם ואומרים ופועלים כאילו דברי ההבל הם אלו שיבנו את העולם כאשר בפועל הם מחריבים את העולם.
וניתן בקלות לקחת מקרה אחד במציאות ולראות איך גדולי ישראל בתקופת התלמוד ובדורות רבים אחרים מתייחסים למקרה, עם נשמה ורוחב דעת, לעומת עובדי עבודה זרה שמייחסים טיפלות לכל המעשה ובזה לוקחים מעשים גדולים שעשה הקב"ה בעולם ושעל ידיהם בונה הוא אותו ומשקרים ומתארים שכביכול מעשי הקב"ה בורא העולם בשורשם הם בטיפלות וטיפשות כמו שכלם או כמו שכל אדם זה או אחר מאבותיהם.
וניתן לסנגר על ידי מה שאומרים חכמים בגמרא שכל צאצאיהם של עובדי עבודה זרה, בעצמם אינם עובדי עבודה זרה ממש.
ובסופו של דבר, כל עמל התורה מטרתו להחיות את העולם על ידי דבר ה'. יוצא מזה שניתן גם ללמוד תורה כמו עובד עבודה זרה וממילא לא כל עמל בתורה עמל בעמל הרצוי שהקב"ה מבקש שלומדי התורה ישקיעו.