בגמרא במסכת סוכה דף מב' עמוד א':
מַתְנִי׳ מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיָּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזִירָתוֹ לְמַיִם בְּשַׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחְזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין.
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב.
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב, לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית, לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין, יוֹדֵעַ לְדַבֵּר — אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע.
תּוֹרָה מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״.
קְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת.
לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת.
הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר.
הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט — אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן — מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת.
אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — דִּכְתִיב: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר — וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז — וְנוֹטְלוֹ.
הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל
שטיינזלץ על סוכה דף מב' עמוד א':
א משנה מקבלת אשה את הלולב מיד בנה, או מיד בעלה ומחזירתו למים שהיה עומד בהם ביום השבת, כדי שלא יתייבש. ר' יהודה אומר: בשבת מחזירין את הלולב למים, וביום טוב אף מוסיפין מים רעננים לכלי בו מונח הלולב כדי שלא יכמשו, ובחול המועד אף מחליפין את המים.
ב גמרא על האמור במשנה שאשה מקבלת את הלולב תוהים: פשיטא [פשוט ומובן מאליו] ומדוע לא תעשה כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואשה לאו [לא] בת חיובא [חובת] ארבעת המינים היא, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמה, אימא [אמור] שלא תקבל את הלולב, שמא לגביה טלטולו הוא כטילטול מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.
ג שנינו במשנה: קטן היודע לנענע חייב בלולב. ובכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: קטן היודע לנענע לולבו — חייב בלולב, יודע להתעטף בטלית — חייב בציצית, יודע לשמור תפילין בנקיות גופו — אביו לוקח (קונה) לו תפילין, יודע לדבר — מיד אביו לומדו (מלמדו) תורה וקריאת שמע.
ועוד אמרו חכמים: תינוק היודע לשמור גופו שלא יטמא — אוכלין על גופו טהרות, שאם נגע בטהרות אוכלין מהן, ואין חוששין שמא היה טמא וטימאן. ותינוק היודע לשמור את ידיו לבל תיטמאנה — אוכלין על ידיו טהרות ומה שנגע בידיו אינו מוחזק כטמא. תינוק היודע לישאל, שאפשר לשאול אותו ולברר במה נגע, כלל הוא שאם היתה הטומאה ברשות היחיד ונשאל אם נגע בה והשיב כי אינו יודע — הרי ספיקו (ספק אם נטמא) — טמא. ואם היתה ספק טומאתו ברשות הרבים — ספיקו טהור. ותינוק כהן היודע לפרוס כפיו בברכת כהנים — חולקין לו תרומה כשאר הכהנים בבית הגרנות. היודע כבר לשחוט, כלומר: את מלאכת השחיטה — אוכלין משחיטתו, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו ומשגיח שאכן הוא שוחט כהלכה.
קטן שיכול לאכול כזית דגן — מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, לצורך תפילה וקריאת שמע. שתינוק היכול כבר לאכול מאכלי דגן צואתו ומי רגליו מסריחים כשל גדול, ולא קודם לכן. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי הזמן של אכילת פרס. אבל אם צריך לזמן מרובה יותר — עדיין אין צורך להרחיק. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס — מרחיקים מצואתו, דכתיב [שנאמר]: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח), לומר, שלפי גודלו של אדם נוספים לו גם חסרונות.
הקטע הזה בדף מלא חכמה שהיא איננה פשוטה לגמרי.
אפשר להסתכל על הדף ולקרוא אותוו בצורה שטוחה אבל נראה לי שאין הדברים כך.