רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יב'

[יב] תפלה עיקרה בלב כמו שאמרו (תענית ב, א) עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה, וכן המתפלל צריך שיכוין את לבו (ברכות לא, א) וטובי. ותורה כפי הנראה עיקרה במוח, אבל אנו מבקשים ותן בלבנו בינה וגו' כידוע דיש חכמה ובינה שהם מוחא ולבא. פירוש חכמה הוא כללי דברי תורה המפורשים ובינה הוא התבוננות דבר מתוך דבר המפורש לדון ולהורות בשעת מעשה. וכן מצינו בלשון חכמים בסנהדרין (לה, א) ליבא דאינשי אינשי הרי דההתחדשות נובע מן הלב. וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין (זח"ג ד, א) כי תורה נקרא רק מה שמורה ללב וכדרך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) הלמד שלא לעשות נוח כו'[1] והאומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו (כמ"ש יבמות קט, ב) ונאמר למה זה מחיר וגו' ולב אין, כל שלב אין אף על פי שיודע דברי תורה נקרא כסיל, רק שמחיר בידו לקנות חכמה כי אף חכמה אין בידו כל שאינו בלב שזה כדרך שאמרו (סנהדרין קו, ב) בדואג כל תורתו משפה ולחוץ פירוש שאין נבלע בלב, כענין ולרשע וגו' עלי פיך¹⁶ היינו בפה בלבד. ועיקר התורה רק שיהיה נבלע בלב כמו שאמרו בויקרא רבה (ריש פ' יז) על פסוק מסילות בלבבם דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון. ובשוחר טוב (קיט, ז) על פסוק בלבי צפנתי אמרתך כל מי שדברי תורה בלבו אין יצר הרע שולט ונוגע בלבו. ואינו סותר מה שאמרו בסוכה (נב, א) על פסוק כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם[2] דטעם אין שולט כדרך שאמרו שילהי חגיגה אין אור של גיהנם שולט ולא אמר אין נכנס לגיהנם רק למדו ממזבח הזהב דהיה אור בוער רק שאין מכלה. מה שאין כן דואג דנדחה מחלק עולם הבא הרי מכלה, על זה אמרו משפה ולחוץ. ומכל מקום דורשי רשומות אמרו כולן באין לעולם הבא (סנהדרין קד, ב). פירוש דחלק עולם הבא נקרא בינה כנודע דהיינו רק על ידי הבינה שבלב. אבל יש רשומות והיא מקום יותר עליון דלא קיימא לשאלא ואין השגת אדם שם רק ברשימו שלו. שם אף זה דמשפה ולחוץ אין נדחה. דהוא למעלה מן הלב וסוף מעשה דבוק במחשבה תחלה בעולם הזה שהוא עולם המעשה ועקימת שפתיו הוי מעשה אף בזה יש קדושה ומועיל להכניס הקדושה בלב על ידי כך, וזה טעם וחיים ביד לשון.

[1] ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: "הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם".

[2] סוכה נב, א: "תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם. כי הגדיל לעשות – אמר אביי: (שמתגרה) בתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".