רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יג'

[יג] כפי המעלה והשלימות שיש לאדם כך יש לעומתו חסרון כנגדו ממש כפי ערכו. כי מימות חטא אדם הראשון הכל מעורב טוב ורע וזה לעומת זה שעשה אלהים הם בערבוביא. וכל שיש בו חסרון עצום הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה. כדרך שאמרו בזוהר (ח"ג רטז, ע"ב) בדור המבול שהיו ראויים לקבל תורה. והוא כדרך שאמרו בסוכה (נב, א) כל הגדול כו' יצרו גדול כו' פירוש יצר דתאות שהוא נקרא שטות כמו שאמרו ז"ל (סוטה ג, א) על פסוק כי תשטה. וכפי גדלות החכמה כך יש גדלות שטות. ובהיות יצרא דעבודה זרה שליט היינו להיות אור הנבואה נגלה אז להיות רואה בעין מראות אלהים מזה נמשך יצר הרע לעשות אלהים אחרים הנגלים לעין. ולכן אמרו ביומא (סט, ב) דכשבטלוהו אנשי כנסת הגדולה אמרו לא איהו בעינן ולא אגריה[1] פירוש אגריה השלימות הנמשך ממנו כי מעת שנעקר יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל. כי כאשר אין חסרון בזה אין שלימות להיות הכרת הנוכח דאלהי אמת לעין רק בהעלם כטעם חכם עדיף מנביא שהוא על ידי רוח הקודש עיין שם ברמב"ן בבבא בתרא (יב, א) והוא מצד ההעלם. לפי שאמרו בשיר השירים רבה (ז, ח) דאמר הקב"ה הנשמר מיצר רע דזנות מעלה עליו כאלו נשמר משניהם. אבל מכל מקום השמירה מיצרא דעבודה זרה הוא בהעלם לכך ההשגה גם כן בהעלם. ואמרו בסנהדרין (קב, ב) חברא קרית לי מהיכי קשרו המוציא כו'[2] פירוש כי הברכה שתקנו חכמים הוא הכרת הנוכח שהש"י זן ומפרנס ונותן דבר מאכל והנאה זו ועל זה מברכין ברוך אתה ה' בנוכח. אלא דמכל מקום הסיום בלשון נסתר המוציא כו' וכן כל הברכות. כי הכרת הנוכח הוא בדרך כלל מה שהוא מורשה מאבות. אבל בדרך פרט שיכיר בכל ענין הנוכח מהש"י המורה לו באצבע לומר זה הדרך לכו וגו' כענין שהיה בימות הנביאים זה נסתלק. וזהו ששאל מהיכי קשרו כו' פירוש אם אתה מכיר בפרט נתינת הש"י לחם לכל בשר ולדעת מהיכן הוא ההתחלה שהתחיל הש"י להכין לך לחם ומזון שעל זה תברך לו בפרט. והיה אפשר לרב אשי לסבור סברא זו מהיכן דקדים בישולא מעצמו גם כן דזה שכל פשוט דמהיכן שמקדים לאפות כבר קדם להיות מוכן למאכל אדם. רק כל הלכות של חכמי התלמוד לא היה אלא מדברים המושגים בהתגלות לבם ולא מן השכל לבד שזה אין נקרא חכמה כלל באמת. וכל זמן שלא היה בהתגלות לבבו הכרה זו שהיכי דקדים בישולא הש"י מקדים להכין לו המזון אז לא היה יכול להורות דמברך המוציא שם דאין דבר חז"ל והלכות שלהם כמנהגים הקבועים באיזה ספר מוסר מצד השערת שכל. דאם כן מה היה ההבדל בין התלמוד המקודש לספרים אחרים מחכמי ישראל. אבל כל הלכות שלהם הוא רק מההתגלות הלב עד שנפתח הפה בהכרח לומר הלכה זו שאי אפשר כלל בענין אחר. והיינו על ידי הרגשת הנוכח דהש"י בפרט כל דבר עד שירגיש באמת בלבבו איך הש"י ברגע זו שליט בכל והוא אופה פתו ומכין מזונו ולולי הוא לא היה לו לאכול עד שממילא נפתח פיו לברך המוציא בדוכתי דקדים בישולא על ידי הרגשה ברורה ומפורשת בלב כזו אפשר לחדש אותה הלכה להיות הלכה קבועה אח"כ בתלמוד. כידוע דכל דבר שכבר היה אחד שהרגיש בירור אור זה על בוריו כבר נפתח שער אותו האור בעולם. והוא פתוח אח"כ לכל דזה כל ענין עסק הדורות שקבע הש"י אף על פי שהם מתקטנים והולכים. לפי שכל האורות שנפתחים בכל דור ודור על ידי אנשי סגולה מחכמי ישראל אין נסתמים עוד והם פתוחים לעולם ונעשים הלכות קבועות לכל ישראל. ולפיכך אע"פ שדורות אחרונים קטנים מכל מקום יש להם מעלה זו דננס על גבי ענק. כי כבר פתוחים לפניהם כל שערים שפתחו קדמונים והם מחדשים והולכים לפתוח שערים אחרים. אע"פ שהם קטנים מאד מכל מקום הם במעמקים יותר. כי הם כבר עברו שער בנפשם שנפתח לראשונים. וכל הלכות שהוא מאור המאיר בלב לכל אחד מחכמי התלמוד בפרט כבר נקבעו לאורות והלכות קבועות לכל ישראל. כי מיד שנפתח אותו אור ללב חכם פרטי, לבבות כל ישראל מחוברות כלב אחד ומיד הוא פתוח בלב כולם כל אחד כפי מדריגתו עד קטנות המדריגות. וכטעם (מו"ק כה, א) היה היה שהיה כבר בארץ ישראל[3] יוכל להיות אח"כ אף בחוץ לארץ שהוא שפל המדרגה והעלם אור מכל מקום אותו אור שכבר נפתח אין נסתם עוד. וזה השער לה' צדיקים וגו' ועמך כולם צדיקים. והלכה הזו דמהיכן קשרו המוציא שהוא פתיחת אור דהכרת נוכח בכל פרט ופרט זה אי אפשר אלא על ידי דרגא דנבואה. וזה שאמר לו מנשה חברא כו' דכפי החסרון שלנו כך היה השלימות גם כן בהשגת נוכח דהש"י כמראה באצבע כי גם כל מעשינו פעלת לנו. וביקש ממנו שיאמר לו וידרוש בשמו בפירקא פירוש האמירה אינו סיפור דברים רק שיאיר לו אור זה בקרב לבבו דזה היה כל לימודם תלמיד מרבו שהרב היה מגלה לו תעלומות לבו ונפתח הלב של התלמיד גם כן דדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. דלכן לא נכתב תורה שבעל פה דתורה שבעל פה הוא לבו ומה שבלב אי אפשר לכתוב. כמו שאמרו בסנהדרין (לה, א) ורק הפה קולמס הלב הוא יכול להכניס בלב חבירו ותלמידו גם כן. וזה שביקש ממנו שיגלה לו אור זה בקרב לבבו כדרך רב לתלמיד ואז ידרוש בפירקא פירוש שיפרסם זה בלבבות כל בני ישראל מאחר שיפתח זה בלבבו. וידרוש משמו כי התגלות אור זה הוא על ידי התדבקות רוחיה ברוחא דלולי כן לא נתגלה זה ללבו דרב אשי. כי הוא מאור הנבואה שכבר נסתלק ולא היה אפשר להתגלות הלכה זו רק בחלום שהוא אחד משישים בנבואה (כמ"ש ברכות נז, ב). [וגם ירבעם היתה לו מדרגה זו דהכרת הנוכח בכל פרט ופרט והוא דרגא דיוסף כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק כל אשר הוא עושה וגו' ואמרו ז"ל (ב"ר סוף פ' פ"ו) נכנס ומלחש יוצא כו' רצה פושרין כו'.[4] והוא גם כן ענין העגל אלהים אשר ילכו לפנינו שיהיה בליטה לעין בכל פרט. ולכך עגל ראשון נעשה על ידי טבלא דעלה שור דארונו של יוסף כמו שאמרו ז"ל (מד"ת תשא י"ט).[5] וכן עגלי ירבעם שהיה מזרעו כי כפי השלימות כן החסרון כנ"ל. והתחלת תיקונו כפי דורשי הרשימות היה כאשר התחיל לעורר אור משיח בן יוסף שהוא מזרעא דירבעם מאביה כמו שאמרו (בזוה"ח בלק נו, ב)]:

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן יצר הרע הוא שהחריב המקדש ושרף ההיכל והרג כל הצדיקים והגלה ישראל מארצם עדיין מרקד ביננו, הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא רוצים אותו ולא שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים אמר להם הנביא זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא ישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה טריה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

[2] סנהדרין קב, ב: "אמר (רב אשי): למחר נפתח בחברין (מנשה המלך שנמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא). אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא (לבצוע) המוציא? – אמר ליה: לא ידענא. – אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? – אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. – אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".

[3] מועד קטן כה, א: "פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה (רש"י – שאין שכינה שורה בחוץ לארץ). מתיב רב נחמן בר חסדא, היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים! אמר ליה (אביו): מאי היה – שהיה כבר (בארץ ישראל, ששרתה עליו רוח הקודש)".

[4] בראשית רבה פו: "רב הונא בשם ר' אחא אמר: מלחש ונכנס מלחש ויוצא, הוה אמר ליה מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין, אמר: מה יוסף תבן לעפרים אתה מכניס? חרשין במצרים באתר דחרשין חרישין (קסמים בארץ הקוסמים)? עד היכן (עד מתי חשד בו שעושה כשפים)? א"ר חייא: עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב: וירא אדוניו כי ה' אתו".

[5] תנחומא כי תשא יט: "מיכה נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף, השליכו תוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע".