רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לו'

 [לו] ענין מלכיות זכרונות שופרות הם נגד שלושה אבהן. וכן שלושה קולות דתרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וכן שלושה מיני תרועות גנוחי וילולי וגנוחי לבד וילולי לבד. וכן השלושה סדרים שנהגו תקיעות דמיושב ודבלחש ודחזרת הש"ץ [ועשר אחרונות הם נגד מדת דוד המלך ע"ה] כי בהתייחד אבהן יחד כל אחד כלול מכולם וכן הולך התכללות זה בכל פרט להיות כל אחד כלול מהכל. וכלל היום נקרא יום תרועה ולא יום תקיעה דעיקר מצות היום בתרועה והתקיעות נקרא רק לפניה ולאחריה. כי יום זה נקרא בזוהר (ת"ז ריש תיקון מא) יומא תנינא ובדברי רז"ל (ראש השנה לב, ב) יום הדין דמלך יושב על כסא משפט ומצד הסתעפות מדת המשפט ידוע דנמשך הפסולת עשו איש שעיר גבר שדין המוכן לשודד רחמנא לצלן. והתרועה הוא שבירה מלשון תרועם בשבט ברזל לנפץ ולשבר חרבו דעשו. וזהו עיקר השופר שהוא קולו של יעקב ובזמן שהקול קול יעקב אין כו' (ב"ר פרשת סה) כי כחו בפיו לשבר כל המסכים והמקטרגים על ידי קול תורה וקול תפלה שצריך להיות בשמחה וזהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דתקיעה הוא לשמחה דרגא דאמת ליעקב היינו תורה ואברהם הוא המתחיל בתפלה ותיקן תפלת שחרית וכן ידוע דאבא יסד ברתא שהוא דרגא דתפלה התחיל מאברהם אבינו ע"ה שהתחבר עם לוט כטעם (ב"ר פ' נ) היכן מצאתיו בסדום כנודע ובינתים הוא קול התשובה מעומקא דלבא שהוא במרירות הלב גנוחי גנח וילולי יליל על כובד העוונות באנחה השוברת כל גופו של אדם הבאה הבאה מצד הדאגה והפחד וזהו תשובה מאהבה. והיללה בבכי כבן המתגעגע לפני אביו הוא תשובה מאהבה. ומדת יעקב אבינו ע"ה היא תשובה הבאה מצד הרגשת הכאב והצער איך רע ומר עזבו את ה' ומעורר רחמים רבים בקרבו על נפשו שנתרחקה בעוונותיה מאור פני מלך חיים. וזהו דרגא דיעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדביקות באלהים חיים להיות אתם הדבקים וגו' דבוקים ממש ורוצה לחזור לשורשו ולמקום דביקותו. והתשובה על דרך זה הוא ברישא גנח והדר יליל כדרך החולים על צער גופם שבראשונה מרגיש פחד המחלה ומתאנח ואח"כ מזכיר אהבת עצמו ומיילל על צערו. ושלושה מיני תשובות הללו מתתא לעילא הם בתחלה מרחם על עצמו וזה קל לכל אדם להתעורר מצד עצמו. ואח"כ מתחיל להרגיש פחד ה' והדר גאונו ומתאנח על ידי כן על חטאיו. ואח"כ בא לאהבת הש"י ובוכה לפניו על מה שכבר עבר ואין. ולפי שמצד מדת המשפט אמרו ז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) אמר לתורה כו' אמר לנבואה כו' דאין מקום לתשובה רק הש"י קבע בתורתו להיות מקבל שבים. ולכן הוצרכו שני קולות לפניה ולאחריה בתקיעה של שמחה לעורר שמחת הש"י לקראת בניו במדת חסדו ומדת רחמיו לשמוע בקול תורת חסד שלהם ובקול תפלה דרחמי נינהו שעל ידי זה הם קרויים בניו וזה בטבע הבריאה להיות האב מרחם על בנו ומקבלו בתשובה. ולהיות עיקר התשובה היא עזיבת החטא אלהבא וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שיעיד עליו הבוחן לבות שלא ישוב לכסלו. ובעוונותינו הכתוב צוח מה אעשה לך וגו' וחסדכם כענן בוקר וגו' וכל פושעי ישראל מלאים חרטה אבל הוא רק לשעה וכן קול שופר דראש השנה מעורר לשעה ואינו דומה לשופר גדול דלעתיד לבוא שעל ידו יתעקר היצר הרע לגמרי עד שיבואו האובדים וגו' כי יהיה התעוררות כל כך קבוע וקיימת ולא חרטת שעה רק עד שיבוא להר הקודש קדושה דקביע וקיימא. מה שאין כן בכל ראש השנה הוא התעוררות לפי שעה בתשובה שלימה מעין שופר גדול דלעתיד. אבל אינו עדיין כיתד התקועה במקום נאמן. ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין כו' (ראש השנה טז, רע"ב) לערבב השטן ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד. וגם מאי טעמא נבהל בשתים יותר ולעתיד נאמר יתקע משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה בהיל ולא בהיל דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך דדבר זה תלוי בעדות בוחן לבות והוא מסופק בקטרוגו. כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט דדיינים בישיבה ולכן הוא שלא בתפלה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה. ולכן תוקעין ומריעין כשהן עומדין דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו, ב). כי מדת הדין הוא מצד הדיין אבל הבעל דין מבקש לעורר מדת החסד והרחמים לפנים משורת הדין ומצד מדת הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והרי עינינו רואות שבעוונותינו עברו כמה ראש השנה ויום הכפורים ולא נושענו ועדיין לא שמענו קול שופר גדול העוקר יצר הרע מלב לגמרי רק הכל לפי שעה. אך באמת אמרו בזוהר שלח (קסט, רע"א) דקלא מעורר קלא ולעולם בקול שופר דראש השנה יש התעוררות מקול שופר גדול. והיינו דלעתיד כשיבוטל היצר הרע נאמר בימים ההם גו' יבוקש עון ישראל ואיננו וגו' דגם עבירות דלעבר אינם במציאות והיינו כמו שאמרו בשבת (פט, ב) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות כו' וכיון שמסודר מהש"י להיות כן הרי אינו חטא כיון שזה רצון הש"י. וזהו על ידי תשובה עלאה דרגא דבינה שהוא בסוד יום הכפורים תרעא דחירו כידוע. וכיון שהדבר תלוי בדעתו של בוחן לבות דתמן לב מבין כי ידיעת העתיד הוא מצד הבינה שבלב שהוא למעלה מהזמן שהם ששה ימים ושבת כנודע שבהם החילוק דעבר ועתיד. מה שאין כן למעלה מהזמן העתיד ידוע כעבר. ולכך בוחן לבות יודע העתיד מצד למעלה מהזמן ומצד זה הוא יום ההוא דהיינו הנעלם ולא הזה שהוא עולם הזה שתחת הזמן. ומתעורר תקיעת שופר דיום ההוא שמצד שהוא למעלה מהזמן הוא שופר גדול במדת הגדולה דהיינו התפשטות שאין לו הפסק רק הולך וגדל תמיד הולך ואור יותר. ובאמת הש"י לבן של ישראל כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) על פסוק ולבי ער רק למראית העין בעולם הזה אין נגלה זה. ועל זה הוא עיקר מצות התפלה שהקשו רבים והרי אין שינוי אצל הש"י. רק התפלה הוא הכרת אדם דהכל מהש"י ולכך פותחין אד' שפתי תפתח שמכיר דגם התפלה מהש"י. והכרה זו הוא דרגא דמלכא משיחא כידוע מה שאמר דוד המלך ע"ה על עצמו ואני תפלה. כי זה כל עיקר חילוק בין עולם הזה שהוא עלמא דשקרא שאין נגלה האמת דהכל מהש"י ולעתיד יתגלה זה. ובעת תפלה שהאדם מכיר זה הרי מתעורר מדה זו וממילא יש אחיזה לקול שופר זה עם קול שופר גדול. ואמר השתא ודאי אתי כו' דנפשט הספק שכבר יש התעוררות משופרו של משיח בכל שופר דראש השנה בעמידה. והם גם כן בשני גוונים. בלחש הוא כל יחיד לבדו מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דאחד קראתיו וכך דרך עושי חסד בחשאי. כי חסד הוא מה שהוא היפך הדין לגמרי ואי אפשר בפרסום מפני המקטריגים אבל תפלת ש"ץ הוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא כמו שליח ציבור של כל ישראל שכולם נקראו על שמו והוא הכוללם וכך הוא מדתו דרגא דה' אחד שהוא יחוד דצבור דהיינו רבוי המאחד והוא מדת הרחמים שהוא חסד שבמשפט שכך המשפט להיות מרחם על בניו ולעשות עמהם חסד. וזהו בקול ובפרסום מאחר שכך המשפט אין כאן שום מורא קטרוג ולא בושה כמאן דאכיל דלאו דיליה כו' (ירושלמי ערלה פ"א, ה"ג) רק בתורת חסד. מה שאין כן בן האוכל אצל אביו אף על פי שהוא גם כן חסד מכל מקום חסד זה הוא מצד חוק ומשפט שיסד הש"י בעולמו ואין מתבייש כלל. וכן התעוררות דקול שופר גדול בשופרות אלו הוא גם כן בשתי פנים הללו, בחשאי כאלו לבא לפומא לא גליא רק הש"י מטה כלפי חסד שלא במשפט וממילא בעירוב מדת חסד במדת המשפט מתגלה תיכף מדת הרחמים שהוא בגלוי ובפרסום. כי יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין בו שום דופי והקטרוג מעורבב לגמרי. ונכתבים ונחתמים לאלתר לחיים הכולל כל השלושה בני חיי ומזוני כי מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד, ב) והוא בכלל חיים. וכן מזוני הוא קיום החיים וכמו שאמרו (תענית ח, ב) דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב ונגדם הם שלוש ברכות, מלכיות כדי שתמליכוני קבלת עול מלכות שמים הוא דרגא דאברהם דאמרו ז"ל (ברכות ז, רע"ב) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם כו' שהוא המליך להקב"ה על כל באי עולם ולכן אמרו (ב"ר פ' יב. וש"מ) בהבראם באברהם שבשבילו נברא העולם שהיה בשביל מדת מלכותו דאין מלך בלא עם והיינו עם המכירין כח מלכותו. וזה התחיל מאברהם ולכן הובטח בנתינת הארץ שהוא נגד מדת המלכות כי אין מלך בלא ארץ ועל זה צווח מה תתן לי ואנכי הולך ערירי דמאחר שאין מלך בלא עם אם כן מצד מדת התעוררות מדת קבלת מלכותו יתברך בנפשו צריך להתפשטות דבנים שיחול עליהם שם מלכותו יתברך. וזהו עיקר בקשת הבנים דאיש הישראלי שיהיו לו בנים הראוים לחול עליהם שם שמים ומקבלים עול מלכותו יתברך עליהם שיאמרו יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו'. כי אין מלך בלא עם והש"י רוצה בכך לפרות ולרבות ולהעמיד עם מקבלי עול מלכותו עליהם. ומצד שתמליכוני עליכם שהיא מדת היראה כטעם אם אדונים אני איה מוראי זוכה לבנים כמו שנאמר כי כן יבורך גבר ירא ה' ואומר אשרי איש ירא את ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו. מה שאין כן מצד מדת החסד דאברהם אחד קראתיו כי מצד התפשטות מדת החסד הוא להיות האדם כאחד ממנו אחד כיחידו יתברך ולהיות חי לעולם. רק מצד מדת המשפט נגזר העדר הקיום באיש והוצרך לקיום במין. ומצד מדת הגבורה וכח גברא בא ההולדה ונמצא לידת יצחק על ידי התעוררת מדת יצחק. וזה טעם אלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד את יצחק. ובאמת אברהם המוליד כי הגם דהיראה הוא מדת יצחק התעוררות היראה בעולם שהוא על ידי קבלת עול מלכות שמים שתמליכוני עליכם זה עורר אברהם. ולכך הוא הראשון לעקרים שנפקדו. ולעולם הראשון באיזה דבר הוא המביא ענין זה בעולם שיהיה פקידה למי שלא הוליד שיוליד דאח"כ אינו עוד חידוש והחדוש הוא אצל הראשון שאז נתחדש דבר זה על ידי התחדשות שם אדון על ידו. ומצד מדת האדנות הוא ההולדה מסטרא דנוקבא שהיא ראש לשועלים דשלימות האשה בבנים דבלאו הכי חבל לדור דאתתא דברייתא (שוח"ט תהלים מז' כב). רק האם מנהגת את בניה והיא ראש להם מצד שהם בניה. וכן כל מדת האדנות הוא מצד שיש לו עבדים נקרא אדון ומלך כשיש לו עם ומצד הזה להעמיד בנים הנקראים עם ה'. ולעולם פקידת הלידה למי שלא הוליד הוא רק בענין זה בכדי להעמיד זרע שיהיה נקרא עליו שם ה' ומלכותו כענין שמשון ושמואל שאין כאן מקום להאריך בהם. ולכך מלכיות הוא נגד בני. וזכרונות שיעלה זכרוניכם לפני באור פני מלך חיים הוא נגד חיי כי עמו מקור חיים באורך וגו' היינו באור פני מלך כאשר עולה לזכרון לפניו שם האור והחיים מסטרא דיצחק שאפרו צבור לפניו כביכול. והוא דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמו שאמרו בשבת (פט, ב) כי הוא לפניו יתברך ששם האור שיוכלו לראות עין בעין. ולכן מזכירין עקידת יצחק והוא עיקר הזכרונות. ועיקר הזכרון ביום ההוא איזה לחיים כי מצד הזכרון לטובה ממילא נמשך חיים כטעם ואתה מחיה את כולם. וזכירת הש"י באיזה דבר אינו כזכירת בשר ודם שהוא נבדל מן הדבר שזוכר מה שאין כן בהש"י הרי על ידי הזכירה נדבק במקור החיים יתברך. ובמה בשופר הוא על דרך קיום החיים שהוא במזוני כך קיום הזכרון הוא בשופר שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם הש"י זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל וגו' ודרשו רז"ל בביצה (טז, א) חק זה לישנא דמזוני ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה והרי מפורש בכתוב כי חוק זה טעם על תקעו הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות לכן באים השופרות שהוא הקול קול יעקב שזה כל כחו של יעקב בקול. ועיקר תפלת יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול וגו' וזה כל יגיעותו ועבודתו על מזוני וקיום החיים שכבר זכה לבני מסטרא דאברהם וחיי מסטרא דיצחק אבל צריך לדבר המקיים החיים דהיינו שלא יופסק ח"ו וימצא דופי בזרעו כמו אצל אברהם ויצחק רק מטתו שלימה. והקיום דחיים הוא בפה. חיים הגופניים בושט המכניס מיני אוכלים ומשקים, וחיי עולם בקנה המוציא קול. ושניהם קרויים סימנים שהם סימני החיות שעל ידם הוא קיום החיות. ובהם ניכר סימן החיות שבקלקול החיות נחלש או נעדר לגמרי כח האכילה וכח הדבור והשמעת הקול. והקנה עם הריאה ולב וכבד הנתלים בה והושט עם אברי המזון הנתלים בו הם ממש דוגמת נפש וגוף שאלו משמשים לכחות הנפשיים ומדות שבנפש ואלו לכחות הגופנים. ובאמת זה דבר נעלם משכל בני אדם חבור הנפש בגוף ולכן לא יבינו גם כן איך המזון יקיים הנפש. אך האמת שהם מחוברים וכולו חד והדם הוא הנפש הווה מן המזון ומשכנו בלב וממנו חיות כל האיברים והריאה והקנה המוציא קול תלויים בו. ועל ידי קיום שופרות בראש השנה הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפלה. והתעוררות דעורו ישנים בכל השנה כולה הבא על ידי המזון שאמרו ז"ל (ב"ב יב, ב) לאחר שאכל אין אלא לב אחד וכפירוש רש"י לטובה כי כן מדת האכילה הראויה להיות קיום החיים האמיתים דחיי עולם על ידה שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים.