רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מד'

[מד] הש"י הוא לבן של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער ממה שנאמר צור לבבי וגו'. וזהו החילוק בין ישראל לעמים דאפילו פושעי ישראל שהרבה עבירות עד אין קץ אף על פי שחטא ישראל הוא ונקרא אסא דקאי ביני הוצי (סנהדרין מד, א) דאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות ומעמקי לבבם דבוק בהש"י שהוא שורש נקודת ליבם כדרך שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' וכדרך שכתב הרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות גירושין) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני. ודבר זה אי אפשר לעמוד עליו שום בריה רק הש"י מעיד שהוא כן אצל ישראל. מה שאין כן אצל עכו"ם אפילו חסידי אומות העולם שמכיר שכך טוב מכל מקום עצם לבבו אין כן. וזה שאמרו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע כו' עיין שם בפרק ה' דאבות. ונקט אברהם אבינו ע"ה לא משה רבינו ע"ה כי משה רבינו ע"ה למד תורה לישראל ואף הערב רב והגרים מעכו"ם כיון שנתגיירו בשם ישראל יכונו. אבל אברהם אבינו ע"ה למד לאומות העולם כי מכל הגרים שגייר והנפש שעשו לא נשאר מהם זכר בישראל כי עדיין לא היה אז שם ישראל שיהיה גר שנתגייר כקטן שנולד ביהדות דאברהם אבינו ע"ה תחלה לגרים דהוא עצמו היה גר שנתגייר כקטן שנולד להיות אזרחי (ב"ב טו, א) וממנו התחלת שם ישראל (ב"ר ריש פרשת תולדות) אבל כל תלמידיו הם אומות העולם. רק מכל מקום הם עצמם כיון דתלמידים קרויים בנים והכתוב קוראן והנפש אשר עשו הם נמשכים אחריו. וסימנם עין כו' הם טהרת הגוף מקנאה ותאוה וכבוד שהם כלל שיקועי הגוף שבהם משוקעות כל הלבבות. ואף חסיד שבחסידים אמרו ז"ל (ויק"ר פ' יד) בעוון מלא לענין תאוה. ונאמר (משלי כז) מי יעמוד לפני קנאה. ואין צריך לומר בכבוד שמצינו משה רבינו ע"ה שהתורה העידה עליו שהוא עניו מכל האדם וחשדוהו למשתרר. וזהו שורש השאור שבעיסה המעכב ואף חסיד שבחסידים יוכל לפגעו לפעמים ענין קנאה תאוה וכבוד שלא ינצל. אבל העיקר הולך אחר שורש הלב ומסתמא בלעם הרשע שהיה מנביאי אומות העולם ואין הנבואה שורה בישראל אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צב, א) כל שכן באומות העולם. ועשיר הוא השמח בחלקו ואינו רע עין וגבור הכובש יצרו שאינו בעל נפש רחבה בתאוה. וחכם בתורה היפך גס הרוח שהוא סימן לעניות דתורה דדברי תורה יורדים למקום נמוך ורוח נמוכה וידוע דכל גאה שוטה. ואם כן ודאי בלעם היה גם כן נקי מכל אלה והיה גם כן מלמד דרך הש"י כעין אברהם אבינו ע"ה שהרי היה נביא לה' ויודע מאמיתות הש"י שהרי נבואתו היתה נבואת אמת שנכתבה בתורה. רק כל זה היה בהתגלות לבו אבל מעמקי לבו הוא גוי שאין לו שום שייכות באמת לכל שלוש מעלות הנזכרות וכשהגיע לנסיון נתברר שהוא ההיפך מכולם. וכן הוא מתברר בתלמידים שהם דוגמת בנים דשמעתי שהם מעמקי לב דאב וכמו שכתבתי במקום אחר. ולכך החילוק דאלו נוחלין עולם הבא כידוע דעולם הבא רומז לבינה ליבא והוא מצד דביקות הלב דלכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מה שאין כן תלמידיו של בלעם דבלעם עצמו נמנה באותן שאין להם חלק בלעולם הבא. וכבר כתבתי במקום אחר דזכיה גדולה הוא לבלעם במה שנמנה במשנה דאין לו חלק לעולם הבא בהדי גדולי ישראל. ונראה לי ברור דזה דשאמר תמות נפשי מות ישרים וגו' שהקשה בלקוטי תורה מהאר"י כיון דלא עלתה לו כן כמו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג קצד, ב) למה נכתבה דברי בטלה שלו בתורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר על דרך שנאמר בברכות י' א' מת אתה בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא הכי נמי מה שאמר תמות כו' מות רצה לומר מיתת נפשו לעולם הבא יהיה תוך מיתת ישרים הם בני ישראל אותם שאבדו עולם הבא דכפי הנראה כל עיקר נבואת בלעם היתה רק על אותם פושעי ישראל שאבדו עולם הבא שהרי הוא נסתכל רק להזכיר חטאי ישראל ודיבר רק מהחוטאים. וגם אין שום בריה משיג מה שהוא למעלה ממנו ואמרו ז"ל (ברכות לד, ב) צדיקים גמורים עין לא ראתה והיינו עין נביאי ישראל ואם כן נביאי אומות העולם אף בעלי תשובה בכלל עין לא ראתה. והוא שהיה מאותן שאין להם חלק לעולם הבא ודאי לא השיג מישראל גם כן אלא מדריגת אותן שאין להם חלק לעולם הבא. ועל זה היה עיקר טענת בלק כסה את עין הארץ רצה לומר הארץ הידוע כדרך שאמרו כל ישראל יש הם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך וגו' לעולם יירשו ארץ הרי דארץ רומז לעולם הבא. וזה היה ראיית בלק שנאמר וירא וגו' משמע דהוא לבד ראה ולא אחרים. והיינו דענין האמורי שהפליג הכתוב כמה פעמים בשבחו אשר כגובה ארזים גבהו וחסון וגו' וכן נזכר בהלל הגדול מלחמת סיחון ועוג כי לעולם חסדו שיש בזה חסד עולמי. וגם מה דנתיירא משה רבינו ע"ה מעוג ודאי אינו בשביל גבורתם לבד דכלפי הש"י אין חילוק בין גבורים לחלשים. גם מה ששלח לסיחון לשלום והרי הוא משבעה עממין שניתנו לישראל. רק ידוע מה שאמרו אעוג דפלט מדור המבול דודאי אינו בחינם רק שהוא היה נקי מחטאי דור המבול על כרחך. וידוע מה שאמרו בזוהר (ח"ג רטז, רע"ב) דהיה ראוי להיות מתן תורה בדור המבול והיה אז גם כן משה רבינו ע"ה בשגם בגימטריא משה אלמלי זכו רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול. וכן אמרו בזבחים (קטז, א) דבשעת מתן תורה נתקבצו אומות העולם לבלעם [ולפי מה שאמרו בפרק חלק (קו, ב) דבלעם בן שלושים ושלוש נהרג והוא בשנת ארבעים ליציאת מצרים אם כן נולד שבע שנים אחר מתן תורה. וצריך לומר כמו דשורש נפש משה רבינו ע"ה נקרא משה כנזכר לעיל דהיה בדור המבול וכן בתלמוד (שבת קא, ב) משה שפיר קאמרת על איזה תלמיד חכם בדור שיש בו מחכמת משה רבינו ע"ה. כך בלעם הוא כנגד הדעת דסטרא אחרא ההתבוננות דאומות העולם בדעתן נקרא שנתקבצו לבלעם. וכיוצא בזה מה שאמרו (סוטה יא, א) דהיה מיועצי פרעה ולפי זה האריך ימים הרבה מאד והרי אמרו אנשי דמים ומרמה לא יחצו וגו'. ובספר הישר כתב דיועץ פרעה היה בלעם אחר, זקינו של זה, אבל לשון רז"ל לא משמע כן. וכן ממ שאמרו (סנהדרין קו, א) על וירא את הקני כו' עמי היית בעצה כו'. אבל הכונה כמו שכתבתי דשורש הדעת דסטרא אחרא נקרא בלעם בין שהיתה מלובשת באיזה נפש פרטי בין שהיתה בדעת פרעה בעצמו] שמא הקב"ה מביא מבול שכפי ענינם היו חושבים שפע מי תורה הבא לעולם למי מבול. ואם כן עוג שניצול ממבול הרי היתה לו קצת שייכות בהכרח לתורה. וכל שכן לפי מה שאמרו (פרדר"א פרק טז) דהוא אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח, ב). ואמרו בנידה (סא, א) סיחון ועוג אחים בני אחי' בר שמחזאי נראה דגם סיחון כמוהו פלט ממבול. וזה כל שבחם למלכים גדולים ואדירים בגובה וחוסן היינו במעלות רוחניות וגבורה דכבישת היצר. וזהו עיקר חסד ה' לעולם שמשניתנה תורה ונבחרו ישראל אי אפשר לאומה אחרת להתקרב לפניו יתברך כמו שאמרו בריש מכילתא עד שלא נבחרו כו' ואפילו ישמור כל מצוות התורה צריך להתגייר ולהיות מכונה בשם ישראל ובלאו הכי עכו"ם העוסק בתורה חייב כו' דהיא מורשה לקהלת יעקב דוקא. וזהו ששלח לסיחון לשלום היינו שיתגייר והוא הלך למלחמה כי הוא טען שהוא הנבחר וכן עוג. ומשה רבינו ע"ה נתיירא מהם ודאי לא לחנם כי ידע עוצם כוחם ומעלתם בסור מרע דכל חטאי דור המבול. ובמשפט בני נח הם היו צדיקים גמורים שאין כמותם בדור בבני נח. ועל זה אמרו כי לעולם חסדו דתורת חסד שנתן הש"י לישראל היא לעולמי עד שמי שאינו מהם אינו כלום.

וזה היה ראיית בלק גם כן שבו היה אז גנוז עדיין ניצוץ דוד המלך ע"ה שיצא מחלציו מרות (נזיר כג, ב) והרגיש שיש לו שייכות לארץ ישראל הרומזת לארץ העליונה. וכן קרבנותיו הרי היה לשם ה' וחשב שגם הוא יעבוד עבודה להש"י ולמה נבחרו אלו דוקא במה שראה והבין ממה שעשה לאמורי דמי שחפץ בעבודת הש"י צריך להתגייר ולהתכנות בשם ישראל דוקא שהוא כסה את עין הארץ פירוש שאי אפשר לשום אומה ולשון להביט לארץ העליונה בגלוי שכינה והשגת עולם הבא שהוא מכוסה כולו על ידי אומה הישראלית. וזה היה כל עיקר חפץ בלק לגרשו מארץ זו שיהיה הדבר הפקר כקודם מתן תורה הרוצה לזכות לארץ העליונה יזכה. ועל זה שלח אחר בלעם שהוא היה לעומת משה רבינו ע"ה כידוע ומשה רבינו ע"ה הוא הדעת המחבר חכמה ובינה שהם מוחא ולבא זהו ענין התורה לשון הוראה שמורה הלב להיות נמשך אחר החכמה של הש"י דזולת זה כשאין מורה ללב אינו נקרא תורה אלא חכמה לבד. וזה כח משה רבינו ע"ה שבא והוריד התורה לארץ והנחילה לישראל שיש לו כח זה להיות הלב נמשך אחר חכמת הש"י. אבל אומות העולם אין להם שייכות לזה ובלעם שהיה נגד זה התפאר ויודע דעת עליון שהיה יודע ומשיג דרגא דדעת זו אלא שקראה דעת עליון פירוש עליון מה שהוא למעלה ממדרגת מוחו ולבו דאצלו היה זה למעלה מן הטבע. והיינו אף שהוא גם כן היה יודע ריבונו ומתנהג גם כן בדרך התורה בשמירה מקנאה תאוה וכבוד באמת היה משוקע בהם כנזכר לעיל. וכמו שנתברר אז באותה מעשה שהיה לו כל שלוש מדות רעות באמת במעמקי לבו. ואף שהשיג שהש"י בחר בישראל רצה הוא להיפך. ועל ידו היה כל בירור ענין זה שאף שהוא רצה לעורר חטאי ישראל שגם בהם נמצא המגדילים החטא עד שאובדים חלק עולם הבא מכל מקום מעלתם גדולה באמת. וכמו שאמרו בפרק חלק (קד, ב) דורשי רשומות אמרו כולם יש להם חלק לעולם הבא פירוש רשומות הוא מצד הרשימו שלהם דכל אור שהיה אף שנתנתק מניח רשימו ואלו אף שלרוב חטאם אבדו וניתקו אור עולם הבא היינו שורש דביקותם בלב בהש"י. מכל מקום כבר היה זה בשרשם בתולדה ועדיין נשאר הרשימו ומצד הרשימו דרשו שיש להם חלק לעולם הבא. והם דרשו רק על ששה מישראל ולא על בלעם דאצלו לא היה רשימו מעולם. ואף שהוא זכה למה שביקש תמות כו' דמצד מיתת נפשו ואבידתו מעולם הבא נכלל בכלל אותן מישראל שנמנו שאין להם חלק לעולם הבא מכל מקום מצד חזרתן על ידי דורשי רשומות לא נכלל עמהם כלל.

וזהו כל ענין פרשת בלק לברר ענין זה מעלת ישראל על אומות העכו"ם אף אותן רשעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא כלל שהם כופרים בתורה כו' ואין להם שייכות למשה רבינו ע"ה שהוא הדעת דישראל מצד חבור לבבם להש"י והם ניתקו מעצמן זה. ולכן לא נאמרו דברים אלו על ידי משה רבינו ע"ה רק על ידי בלעם. ואמרו בבבא בתרא (יד, ב) משה רבינו ע"ה כתב ספרו ופרשת בלעם כו' נראה מזה כאלו פרשת בלעם הוא חוץ מהתורה. והיינו דהתורה נקראת תורת משה וספרו שהוא השגת חכמתו אבל פרשת בלעם אין לו שייכות לחכמת משה רבינו ע"ה שהוא מדבר מאנשים שכפרו בתורה כו' אבל הם בדרגא דבלעם יודע דעת עליון שהדעת דרגא דמשה רבינו ע"ה התקוע בכללות ישראל הוא אצלם עליון ולמעלה מהשגתם בעמקי ליבם בהרגשת הלב רק בידיעה בעלמא. ובלעם הוא המבחין מעלתם בשלוש נביאות שאמר נגד שלושת כחות הלב דקנאה תאוה וכבוד שהבחין אז שהוא ההיפך מכולם על ידי שלוש הכאות דאתון דרכיבת החמור רומז על מה שהוא רוכב על החומר הגופני ומנהיגו כרצונו. ובאמת הוא לא היה מנהיגו כרצונו רק נמשך אחריו. ונבואה ד' דאחרית הימים הוא בהתגלות אור הרשימו אז אמר הנני הולך לעמי שאז הרגיש דאף דתמות נפשי כו' עם כל זה הוא הולך לעמו שאין לו אור הרשימו באחרית הימים. וזה שאמר לכה איעצך וגו' דזה עצה לבלק בהפקרת בנותיו כדברי רז"ל. (סנהדרין קו, א) היינו דכל חשק בלק להיות כישראל יעצו לקלוט זה על ידי הפקרת בנותיו דיקלטו אור מהם אף דידע דהבועלי ארמית הם מפושעי ישראל עד שאמרו בעירובין (יט, א) דלא מבשקר להו אברהם אבינו ע"ה ואין עולין מגיהנם. אבל אחר שגילה לו אשר יעשה העם הזה כמראה באצבע הם אותם רשעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא שהיה לו השגה בהם להיות כמראה באצבע דגם הם קדושתם רבה באחרית הימים עד שאף הוא שהיה נביא הגדול מנביאי אומות העולם אין לו שייכות להם והולך לעמו נגדם. אם כן ממילא נצמח מזה עצה לבלק בהפקרת בנות מואב. אלא שהוא לא ידע ההלכה דבנך הבא מן הגויה אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות יז, א) וצריך להבדיל גם הנולד מהם שאין לו שייכות לישראל. ולפי שאותו שאין לו חלק לעולם הבא נראה שהוא היה בכלל ישראל ויצא מהם להיות כבני נכר, מזה נמשך מציאות יציאת טיפה ישראלית להתהוות ממנה בן נכר. וכשהשיג בלעם דרגא דאחרית הימים שאף אותן דאין להם חלק לעולם הבא בשם ישראל יכונו חשב דגם אותן טיפות הם כן כיון שאין מציאות לטיפה ישראלית להשתנות כלל. ובאמת ודאי אותן טיפות באים גם כן בחזרה לישראל רק לא כמחשבת אותו רשע שבזה יהיה עצה ותיקון לאומת מואב שיהיה לקדושה שייכות גם אצלם דזה אי אפשר כי לא עשה כן לכל גוי. וכל זמן שהטיפות בלועות בגוים הם מכלל הגוים ואין להם שייכות לישראל רק כשישובו ליקלט בישראל. ובאמת עצה זו דייקא היתה הכנה למה שיעשה העם הזה וגו' ומחץ פאתי מואב קודם לכל להוציא בלעם מפיהם והוא לא ידע בעצמו מה שהיה אומר דלכה איעצך אשר יעשה וגו' דברים ככתבן שהוא היה נותן לו עצה כדי שיעשה העם וגו'. ולפי שבעילת ארמית הוא התערבות באומות גם כן היפך דרגא דמשה רבינו ע"ה שהוא בא מצד חסרון הדעת כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מנין ואין יודע ההבדל בין ישראל לעמים מה שאין כן מי שיש בו דיעה אי אפשר לו להתדבק עם גויה כלל. ולכן נעלם ממשה רבינו ע"ה הלכה זו דבועל ארמית מה דינו שהוא אין לו שייכות לזה כלל עד שבא פנחס שאמרו עליו שבטים בן פוטי כו' שמצד הזה שבא מיתרו היתה לו שייכות להלכה זו כדרך שאמרו בסנהדרין (לט, ב) מיניה וביה אבא כו'. ולכן נכתב גם זה בסיום פרשת בלעם שאין לו שייכות לחכמת משה רבינו ע"ה והשגתו כנזכר לעיל. רק מכל מקום אחר שגילה בלעם דברים הללו הוציא משה רבינו ע"ה בלעו מפיו ונכתבו בתורה על ידו אחר שנתגלה דבאחרית הימים מצד הרשימו גם הם בכלל ישראל ממילא יש להם שייכות לתורה גם כן. וכל נפשות ישראל הם מאותיות התורה כנודע ונפשות הכופרים והמשומדים הם מאותיות שבפרשה זו שאע"פ שנראה שהוא חוץ לתורת משה מכל מקום גם הוא מכלל התורה ממש ואין שום הבדל בין פרשה זו לפרשת שמע ישראל.

ואמרו (ברכות יב, ב) דבקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע היינו לכונה זו שאף פושעי ישראל בכלל אחדות האומה ויש להם חלק בה' אחד ונבדלים מעמים כאמור. ורז"ל טמנו דבריהם ברמז כדרכם מה שאמרו (שם) דכתיב בה יציאת מצרים רצה לומר שאז התחלת הבדל אומה ישראלית גוי מקרב גוי אף שהללו עובדי עבודה זרה כו' (ויק"ר פ' כג) וכרע שכב כארי היינו אף דהם בדיוטא התחתונה שכיבא לעפרא הם כארי. וזה כל ענין קריאת שמע בשכבך ובקומך רצה לומר בין שהם במעלה עליונה בין במדריגה תחתונה אינו ניתק מקבלת עול מלכות שמים שעליו והתקשרות ישראל בה' אחד. ולא קבעו מפני טורח צבור דכל פרשה דלא פסקי כו' רצה לומר דסידור הפרשיות ודאי המכוון דאותו ענין אינו נשלם אלא על ידי כל הפרשה כולה דוקא דלכן לא פסקיה משה. ופרשת בלק שהוא גלוי קשר ישראל להש"י אף המורדים ופושעי ישראל בתכלית התוקף בירור זה אינו אלא כפי סדר הפרשה על ידי התעוררות אומות העולם להתדמות לישראל ובהתבוננותם בדעה שלהם הם מבררים לעין מעלת ישראל בזה. וכן בכל דור כן הוא סדר הבירור על ידי התעוררות אומות העולם שטוענים אנו ישראל כמו שאמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) ולכן נקרא הפרשה על שם בלק לא על שם בלעם כי בלק הוא היה המתעורר בזה [וסיומה דבלעם שב למקומו היינו לעמו שאין לו שייכות לישראל רק למקומו בארם שהוא באחוריים דקדושה כנודע. אבל בלק הלך לדרכו הוא הדרך הנזכר בכתוב לרדוף אחר קדושת ישראל דעל כן הזנה בנות מואב כי ניצוצות קדושה דדוד המלך ע"ה היה מכשכש במעיו ולא היה מניחו לשקוט מזה] ושם של כל סדרה שבתורה כפי מה שנהגו ישראל לקרותה הוא המכוון של כל הסדרה על דרך שאמרו בשמות בני אדם וכל השמות דלשון הקודש שהוא שורש החיות דאותו דבר. מסתמא כן גם בשמות ספרי הקודש כולם וכן בשמות פרשיות התורה. וזהו שורש התגלות אור זה הטמון ברשעי ישראל על ידי כח בלק שהוא כח הרדיפה דאומות העולם להיות כישראל ולגרש ישראל מכיסוי עין הארץ. והתגלות כח זה באומות העולם הוא רק על ידי רשעי ישראל שחוטאים כל כך עד שנראה שאבדו חלק עולם הבא ונתגרשו מארץ העליונה על ידי זה צומח כח אומות העולם לטעון שגם הם כן. ועל ידי זה עצמו מתברר ומתגלה מעלת אותן רשעי ישראל ואור הרשימו שלהם. ורז"ל (ב"ב יד, ב) קראוה פרשת בלעם. דמצד מה שנכתבה הפרשה בתורה שהוא דברי תורה ממש שהוא ההתגלות שבסוף וסוף מעשה במחשבה תחלה שורש ההתגלות נצמח מבלק. אבל רז"ל שדברו ממנה כאילו היא חוץ מתורת משה קראוה על שם בלעם היודע דעת עליון כנזכר לעיל שהוא השגת הדעת שלא על דרך השגת משה רבינו ע"ה כלל. ומצד משה רבינו ע"ה וכל ישראל הכשרים שלא הגיעו למדרגת אין להם חלק לעולם הבא ח"ו אין שייכות להם לזה כלל וכנזכר לעיל. ולכן זה נחשב לטורח צבור דכלל הצבור אינם פושעי ישראל וזכרון כל פרשה זו הוא טורח להם וכאמור.