רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מו'

[מו] ענין השופר בטבע הוא מרחיב הקול ומגביהו, שהמשמיע לתוכו קול נמוך בצידו קצר, על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר, הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים. והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע שיוכל השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שהמשמיע משמיע מן המיצר. וזה שאמרו כשופר הרם קולך שהנביא אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים בהשמעת הקול דוגמת השופר שהוא מקבלו בלחישה מלמעלה, וה' יתן אומר המבשרות צבא רב שדבור אחד של הש"י הוא מתפשט בפי הנביא לפרשה שלימה. וזהו שופרות דמתן תורה שהש"י השמיענו את קולו מן השמים והיה קול השופר הולך וחזק מאוד היינו כח התפשטותו כי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (סנהדרין לד, א) וליכא מידי בנביאי ובדברי רז"ל וכן בכל חכמי תורה שבעל פה דלא רמיזי באורייתא (תענית ט, א) וכל אחד מישראל יש לו השגה אחרת בדברי תורה שקולו יתברך בדברי תורה הוא בקול שופר גדול שקול נמוך שלו נתרחב לשומעים בהרחבה גדולה לאין שיעור. ובראש השנה שאנו באים בקול תפלה, קוב"ה יהיב עיטין בכולא לקבל ברחמים וברצון את תפלתינו הבאה בקול נמוך מאוד בתכלית השפלות כמו שאמרו בתיקונים (תיקון ו) צווחין ככלבא הב לן כו' ואף המאריך בתפלה ומעיין בה בכונה שלימה מי יצדק לפניו יתברך בדין. ולעולם מן המיצר קראתי יה שהקריאה הוא במיצר מאד הי תורה והי מצוות דמגני עלן רק הש"י עונה במרחב. והעצה לזה לבוא בקול שופר שלנו שאנו תוקעין להרחיב השמעת קולינו למעלה יותר מכפי דבורינו. וכמו שכל מיני השגות ושכליות דבני אדם וכל נבראים בהשגתם כלולים בקול תורה דהש"י כך הכל כלול בקול תפלה דישראל כי הכל אחד כנודע מה שאמרו (פסחים קיח, א. ב"ר פ' כא) אני יחיד בעליונים והוא יחיד בתחתונים כי סוף מעשה במחשבה תחלה. וכמו שראשית המחשבה דהש"י הוא כולל הכל שממנו חיותם כמו שנאמר ואתה מחיה את כולם כך האדם נקרא עולם קטן שכולל הכל וכל הכחות של כל הנבראים כלולים בו והוא כלול בהם ומשפיע להם מצד סוף מעשה היינו מצד ההשקפה אל התכלית [כדרך שכתבתי במקום אחר כמו דיעקב אבינו ע"ה כולל כל הנפשות ישראל מצד ההתחלה שהוא שרשם כך משיח כוללם מצד התכלית. וכמו שיש בכל אחד מישראל שורש נפש מהאבות כך יש בו שורש מנפש משיח גם כן] ומצד הזה אמרו (ב"ב עה, ב) עתיד הקב"ה לקרוא לצדיקים בשמו היינו שם הויה שהוא הרומז שמהוה את הכל וכולל הכל. וכך הצדיקים אמרו ז"ל (ב"ר פ' ח) על פסוק המה היוצרים שהיו שותפים כביכול בבריאת עולם הכונה מצד התכלית שאליהם היה מכוון כל הבריאה לצוות לזה ונמצא כחם הוא המשפיע כלל הבריאה. והדבור הוא חיות האדם כידוע לנפש חיה לרוח ממללא ודבור הש"י דמעשה בראשית הוא המחיה כל הבריאה כנודע כי חיות הכל נמשך מחיות חי העולמים וחיותו הוא דבורו יתברך. וזהו התפשטות הדבור דהש"י על ידי קול שופר דמתן תורה דבאורייתא ברא העולם כמו שאמרו בריש בראשית רבה ובזוהר כמה פעמים. ובשעת מתן תורה נתבסס העולם היינו ישב על כנו שהדבור הוא רוחני והוא דבר הרופף וכשבא לפועל בכתב הוא דבר הקיים שאינו רופף. ובשעת בריאת העולם היה רק דבור ומאמר והוא על דרך (גיטין ס, ב) דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב כי הכתוב הוא דבר קצוב ומוגבל שאי אפשר לשנות אבל במה שבעל פה יפול השינוי. ולפי שבתורה שבעל פה יש מחלוקת ואלו ואלו דברי אלקים חיים היינו שכך ניתן לישראל שיהיה הדבר רופף בידם ויוכלו להטות לכאן ולכאן ולפיכך אי אתה רשאי לאומרם בכתב שהוא דבר מבורר. ובתחלת הבריאה גם תורה שבכתב היתה מכלל דברים שבעל פה שעדיין לא ניתנה תורה והתורה שבכתב עצמה הרי השיגה משה רבינו ע"ה בהשגתו והוא מכלל תורה שבעל פה על דרך השגת נביאים שהוא תורה שבעל פה. רק משה רבינו ע"ה השגתו גדולה והגיד לנו בשם ה' שזה תורה שבכתב אבל קודם שהורידה לארץ הרי גם זה כמו תורה שבעל פה שמסור להשגת בני אדם על דרך האבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה בהשגת חכמתם והבחירה בידם כמו בדור המבול שהיה אז ראוי למתן תורה כמו שאמרו בזוהר (ח"ג רטז, ב) והם בחרו בהיפך וגרמו חורבן העולם רחמנא לצלן. וכל זמן שלא ניתנה תורה לישראל כתיבא ומנחא היה העולם רופף. וזה ענין ציווי מאכילת עץ הדעת שהוא הידיעה והחקירה בחכמה. והיינו כי זה כל יתרון האדם מן הבהמה בחכמה ושכל שבו. אך החקירה בשכל אנושי יש בו טוב ורע כנודע דאברהם אבינו ע"ה בחקירותו השיג אמונת האלהית וזכה למה שזכה ופילוסופי יונים ודומיהם בחקירתם השיגו שהעולם קדמון ושאר כפירות כנודע. רק האדם צריך לידע תחלה אנכי ה' אלהיך וגו' שהוא התחלת התורה דרך ידיעה לא דרך ציווי לאדם שיאמין דזהו בהשגת אדם רק ציווי סתמי היינו לידע זה דרך ידיעת מושכלות הראשונות ובידיעה שהש"י הוא בעל כחות האדם כולם וכל שכלו הוא מהש"י זהו הלקיחה מעץ החיים שהתבוננתו בשכלו הוא מצד השכל הנתון לו מהש"י שממנו חיותו גם כן ואצלו אין חילוק חיות כידוע וכח החיות הוא עצמו כח המדע. ועיקר בריאת האדם היה להשתמש בשכלו כטעם מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ועיקר בריאת העולם להתגלות כח מלכותו כנודע דלכן אומרים בראש השנה מלכיות שתמליכוני וההמלכה היינו שישיג האדם שכל שכלו מהש"י דזה כל חכמת תורה שבעל פה שאינו כחכמה אנושית שמשיג בשכל עצמו אבל תורה שבעל פה הוא נובע מתורה שבכתב דזהו עיקר מלכותו יתברך כשמושל על שכל האדם שזהו עיקר צורת האדם שכל הנהגת האדם הוא בשכלו. ובזוהר (ח"א כז, א. וש"מ) איתא דתורה שבעל פה הוא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע כשר ופסול כו' היינו דעץ הדעת הוא שכל האדם שיש בו שינוים לכאן ולכאן אבל עץ החיים הוא בתוך הגן בנקודת המרכז שאין נוטה לקצוות ואין בו נטיה לכאן ולכאן והוא תורה שבכתב. ורצון הש"י היה שהאדם ישתמש בשכלו להשגת התורה שבכתב שהוא השגת דברים קצובים וברורים והיינו על ידי ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו ויהיה שכלו משכן לשכל הש"י ממש על דרך שנאמר במשה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתך גרונו דעמיה שריא נהורא ואין ספק כלל שהספק הוא רק מתוך החושך וההעלם במדת לילה וכל תורה שבעל פה היה משיג בדוגמת תורה שבכתב וכמו שיהיה לעתיד. רק שגרם הסתת הנחש והייתם כאלהים וגו' היינו שישתמש בשכלו מעצמו וזהו עץ הדעת טוב ורע. ונתרפרף העולם עד שניתנה תורה בכתב דהיינו שנתפשט שורש החכמה דהש"י המתפשטת בלבות בני אדם שהוא ההשגה דאין עוד מלבדו שרשה קבוע וקיים בלבות בני ישראל על ידי קול שופר דמתן תורה. ואנו באים בקול שופר שלנו להיות גם התורה שבעל פה בחכמה שלנו יסודה מתורה שבכתב ומתפשט ומתרחב גם הוא בכל העולמות עד אין קץ וכנודע מקדושת דברי רז"ל בתלמוד ממש כעין קדושת תורה שבכתב שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל רמזו בדבריהם וכן כל חכמת חכמי ישראל האמיתים. וקול דתורה שבעל פה וקול דתפלה כולה חד כנודע בשרשם וכן אמרו (ברכות ח, א) לא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי רצה לומר שמתוך החכמה וקול תורה שבעל פה נמשך קול התפלה. וכפי חכמת האדם בתורה שבעל פה כך כחו יפה בתפלתו וקולות הללו הם תיקון לאכילת עץ הדעת תורה שבעל פה נמשך מסטריה וממנו נמשך קול תפלה כי תפלה דרבנן היינו דמצד השגת אין עוד מלבדו ממש דכולא חד מה מקום לתפלה. והתפלה הוא רק מצד מדת מלכותו יתברך שיש בורא ונברא והנברא מבקש מבורא. וכל חכמת תורה שבעל פה הוא חכמת נברא להכיר שיש בורא ויציאת השגה זו לפועל הוא בתפלה שמתוך שמשיג שיש בורא לא בהארה גמורה במדת יום שאין עוד מלבדו לגמרי רק בדרך העלם אז מעורר לבו לתפלה. וזהו תכלית חכמה דתורה שבעל פה הנמשך על ידי אכילת עץ הדעת שהחשיך אנפי בני נשא. ולכך בראש השנה מרבין בתפלה לתקן חטאו דאדם הראשון אז ומעלין אותה למעלה בקולו של שופר המרחיב קול האדם עד אין קץ והיינו על ידי התדבקותו בהש"י והוא הענייה דבמרחב. ונאמר עלה אלהים בתרועה וגו' דשם זה מורה על שהוא בעל הכחות כולם היינו בהשתמשות אדם בשכלו הוא מהש"י. ושם הויה מורה שהש"י מהווה הכל היינו שורש השכל הניתן לו מצד מקור חיותו. הכל יש עליה בקול שופר שהוא המרחיב קול מועט כמות שהוא להיות לו עליה מעלה מעלה על ידי ההתרחבות בשופר. ושכל אנושי עלייתו בתרועה דמתרגמינן יבבא הרומז לקול תפלה הבא מצד הרגשת החסרון כי הנצרך לאיזה דבר הוא צועק ומתפלל על זה. אבל קול תורה הוא בשמחה דהם משמחי לב ועיקר תורה שבעל פה מתורה שבכתב שהוא מצד הש"י והעליה שלו הוא בקול שופר פשוט שהוא תקיעה המורה שמחה ובאמת הכל אחד כנזכר לעיל. לכן אף דעיקר ראש השנה נקרא יום תרועה ועיקר העסק בו בתפלה מכל מקום צריך פשוטה לפניה ולאחריה כי התפלה הוא ביני עמודי דגירסא היינו ביניהם דפשוטה מכל צד מקיפו שהוא העלאת הקול תורה.

וענין יבבא מהו למדו רז"ל (ר"ה לג, ב) מאימיה דסיסרא היינו כנודע דרבי עקיבא שהוא יסוד תורה שבעל פה כידוע הוא מבני בניו של סיסרא (סנהדרין צו, ב לגירסת עין יעקב). ומסתמא היה כח זה בסיסרא שאז היה כל החכמה דחכמי ישראל לחוץ אצל אותו רשע דלכן אמרו ז"ל (מגילה יד, א לגירסת ילקוט שופטים רמז מב וכן הוא בתדבא"ר פרק ט) מה תומר כו' כך חכמים שבאותו דור מועטים ואשה היתה שופטת רמז לתורה שבעל פה דהוא מדה המקבלת דאז היתה התחלת התגלות יסוד תורה שבעל פה בעולם הזה בלבוש עב דקליפה גרועה דסיסרא המקיפתו. ואמרו (שוח"ט מז' כב) חשוך דרא דאתתא דברייתא היינו שהוא החושך ומדת לילה כנזכר. וזה טעם תשע מאות רכב שלו שאמרו ז"ל (פסחים קיח, ב) שהחזיר הקב"ה לים אחד ומחצה דמצרים היינו דבמצרים היה בגלות הדעת דרגא דמשה רבינו ע"ה שהוא יסוד תורה שבכתב ולכן הם גזרו להשליך הילדים ליאור וכן היה משפטם כי הם רצו להעלים אור תורה שבכתב. וידוע דדור המבול היו ראוים לקבל תורה ולא זכו והביאו מבול לעולם דתורה נמשלה למים. וכן רצו הם להפוך הדבר להשליכם למים ובדבר אשר זדו בא עליהם כי להיות הם הלוחצים לישראל מסתמא היה בהם איזה הלבשה חיצונית לענין התורה שבכתב שהיה בנפשות דישראל שהיו תחתיהם ומלובשים בקרבם ממש כמו שאמרו ז"ל (שוח"ט מז' קז) על פסוק גוי מקרב גוי. ולכך נשלכו למים אלא שנפלטו כי כבר ניתנה תורה ונתגלית אורה ולא נשאר להם שייכות עם המים עוד. וניתן לים תמורתם חיל סיסרא נגד תורה שבעל פה דעדיין לא נתבררה לגמרי עד עת קץ. והם באו לנחל שהוא ממי גשמים המתקבצים או מים נובעים ובאים מחדש בכל יום. וכל הנחלים הולכים אל הים שהוא מיא דקביעי וקיימי והוא דוגמת תורה שבעל פה ותורה שבכתב. ואמרו ז"ל (מד"ת חקת ח) כל יקר וגו' ראתה עינו של רבי עקיבא דנתגלה לו יותר מלמשה רבינו ע"ה. והיינו דהשגת תורה שבעל פה מרובה יותר על דרך ננס הרוכב על גבי הענק שהוא משיג גם כן התורה שבכתב. וזה טעם (מנחות כט, ב) נתקררה דעתו דמשה רבינו ע"ה על ידי שאמרו לו זו מנין לך הלכה למשה מסיני דהשורש הוא תורה שבכתב רק זה משיג תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. והנה מצינו בכתוב ומה בקשתך עד חצי המלכות וגו' דבכל תוקף מעלת האשה אינה מגיעה אלא לחצי מעלת האיש דהוא מושל בכל המלכות. וזהו החשבון אחד וחצי דסיסרא שהוא השגה המעולה דתורה שבעל פה שמשיג תורה שבכתב גם כן והרי משיג אחד וחצי. וכך היה בהתפשטות המסך דקליפה החופף על הקדושה עשו מזה רכב ברזל ללחוץ את ישראל ולמנוע השגת החכמה אמיתית. דזה כל ענינם שהוא שעבוד מלכות לשעבד מדת מלכותו יתברך כביכול כטעם גלות השכינה היינו קול תורה שבעל פה דלא כתיבא ומנחה וקול תפלה.

וטעם חשבון שש מאות ותשע מאות כי מספר תשעה קולות דראש השנה שלושה של שלושה שלושה היינו כי כל דבר כלול משלושה שני קצוות ואמצע באורך ורוחב הרי תשעה והמקום הכולל הוא העשירי שהוא כלל המספרים בכל קומות הנבראים כנודע. וכן למעלה מעלה בשורש הבריאה עשרה מאמרות ובראשית נמי מאמר הוא מאמר כולל הבריאה והוא דוגמת מדת המלכות שהוא תכלית המכוון בבריאה והתפשטות המדות להגיע לתכלית הם תשע. ובראש השנה אומרים מלכיות להמליכו יתברך ואח"כ זכרונות דבזה ממילא יעלה זכרוניכם כו' (ר"ה טז, א) דכנסת ישראל היא מדת מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם ויעלה זכרון כנסת ישראל. ובמה בשופר שהוא המעלה למעלה כנזכר לעיל וההמשכה למעלה הוא התפשטות והתרחבות המקום לכל תשע נקודותיו והם תשעה קולות. ושלושה מהם יבבות בקו אמצעי שבו הוא המשכה הישרה מתתא לעילא על ידי קול דתפלה דתפל הוא דבוק שבו האדם דבוק להש"י. ודא קלא דעני הצועק מן המיצר, דבקעא רקיעין ואוירין וסלקא למעלה ביושר (זח"א קסח, סע"ב) ומושכת עמה לפניה ולאחריה קול תורה שהם שני קצוות. דבתורה שבעל פה יש נטיה לשני קצוות כנזכר לעיל מה שאין כן קול תפלה הוא הולך ביושר לאתדבקא בעץ החיים העומד במרכז. וזה כל בקשה דראש השנה לחיים להתדבק בעץ החיים. וזה כלל חילוק השלושה שהם במקבל השפע שלוש ראשונות של קבלת השפע ושלוש אחרונות של השפעתה למטה ואמצעיות שלו. וכן החילוק בכל שלושה, וגופא או קו אמצעי הוא תפלה שבו הדיבוק דאדם בהש"י וכטעם ואני תפלה. ושלוש דימין או שלוש ראשונות דקבלת השפע בתורה שבכתב ושלוש דשמאל או אחרונות הוא השפעת אדם לזולת על ידי חכמת תורה שבעל פה מה שמשיג מהש"י ולהיות תורה שבכתב כלול בה גם תורה שבעל פה לכך היא מספר שש. וכשבאה התורה שבעל פה להתפשטות בלב דנמשך ממנה התפלה אז הם תשע. ומספר מאות היינו כידוע השתלשלות המספרים חמש מדריגות יחידות עשירות מאות אלפים רבואות שבמספרים, כך הם משתלשלים בהשתלשלות העולמות וכן בנפשות נרנח"י (נפש רוח נשמה חיה יחידה) כמו שכתבתי במקום אחר. ושלושת כחות נר"נ (נפש רוח נשמה) הם מה שבגוף ובזה הוא הלבשת הקליפה שמקפת הגוף לבד ולכך הם מספר מאות. ודבורה צותה ליקח עשרת אלפים לנצחו היינו אחדות דישראל הוא נגד המקום המאחד כל התשע שהיא מדת כנסת ישראל מי כעמך גוי אחד ובשלימות כל חמש מדריגות הנפש הם עשרת אלפים [ובפרעה נאמר הבה נתחכמה וגו' שבאו עליהם בחכמה וכדברי רז"ל (סוטה יא, א) על פסוק וישימו עליו וגו' דגזרו גם על מצרים ואף על פרעה הכל בערמה. אבל בסיסרא נאמר בחזקה היינו כי לחיצת תורה שבעל פה הוא העלמת החכמה אנושית גם כן ואין צריך להתחכם נגדו רק בחזקה]. ואחר מה שנאמר בין רגליה כרע וגו' שהוא קליטת יעל הטוב דסיסרא כמו שכתוב בעשרה מאמרות שמאותן ביאות יצא רבי עקיבא וכבר יצא כל כחו ממנו. נאמר ותייבב אם סיסרא כי עיקר כח הצעקה ותפלה באשה כידוע דהיא מסטרא דנוקבא כי האשה חסרה ומבקשת השלמה ממשלימה לעולם. וסיסרא היה בכחו מלביש כל כח תורה שבעל פה דרבי עקיבא ואמו שהביאתו לעולם שהיה גנוז כל זה בכחה היא היתה התפשטות כחה בקול צעקה מעין קול דתפלה. אבל לא בתפלה להש"י. שהיא חלק רע רק ביבבא דילה. ומאחר שכל שורש קול דיבבה היה אז מעוטף בלבוש שק דידה ודאי היה בה כל עוצם כח דיבבא. כי ודאי ענין הנזכר בכתוב אינו כספור דברים בעלמא וכשהכתוב אומר ותייבב מסתמא כל כח דיבבא שיש בעולם היה בה אז. וזה טעם מה שכתבו תוספות (ר"ה לג, ב) בשם הערוך דמאה קולות דראש השנה נגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא. והיינו כי כל כח יבבא היה מלובש בה. ויבבתה על קליטת הטוב שבסיסרא שהוא העדר החיות דרע לגמרי ודאי היתה בכל תוקף. ומה שכתבו מאה פעיות לא נזכר מנא ליה אבל נמצא לשון זה בדברי רז"ל (ויק"ר פ' כז) על פסוק מאפע ממאה פעיות שהיולדת פועה בשעה שמולידה. ולפי שזה היה דוגמת לידה שעל ידי קליטת יעל מסיסרא הוצרך לצאת גם ממנה המלובש בה ויצא על ידי יבבות הללו. וכבר נתבאר דחשבון מאה הוא כנגד כלל שלושת כחות דנפש המלובשים תוך הגוף הוא בכלל פעיא אחת דיום תרועה דרצה לומר צעקה יחידית ובהתפשטותה הוא מאה שמשם והלאה תתפשט עד אין קץ אחר שיצא מכל מאה פעיות דרע המלביש ומקיף לטוב המכונה בשם יבבות דאימיה דסיסרא שהם נגד תלת עלמין בריאה יצירה עשיה דשם יש משכן לרע משם והלאה כולו טוב ואין מקום לרע כלל. ומשם באה העניה דבמרחב ואין להאריך כעת יותר.