רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נו'

[נו] ענין הנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב ומכל מקום נקבע זכרונו לדורות. וביומא כ"ט א' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והאיכא חנוכה ניתנה לכתוב קאמרינן. ולכאורה מה בכך דלא נכתב, סוף סוף היה נס ועדיין אין אסתר הסוף כשחר. וגם מה דהמשיל כל הנסים ללילה ואסתר לשחר אם הנס הוא אור הרי כל הנסים גם כן היו מאירים עוד יותר דבפסח יצאו מעבדות לחירות ובפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן כמו שאמרו במגילה (יד, א). אבל הענין כי אמרו בריש פסחים דעולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום היינו דבעולם הזה זה שמי לעלם כתיב (שם נ, א) דהכרת האמת לאמיתו דשם ההויה שהיא מדת האמת ליעקב אבינו ע"ה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא דכל עניניו עד ארגיעה כמדת לשון שקר. והם המאפילים ומעלימים הכרת האמת דאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כלל. ודבר זה אין ניכר בעולם הזה רק דרך אמונה כטעם ואמונתך בלילות ולא כשאני נכתב אני נקרא רצה לומר מושג בפי הנבראים רק דרך שם האדנות רצה לומר הכרת אדנותו יתברך ושהוא מלך העולם ומלכותו בכל משלה. ואף דבאור פני מלך חיים מכל מקום הוא דרך כמה צמצומים ומסכים ואספקלריאות שאין מאירות לראות האמיתות ממש ורק נכתב בכתיבה שהיא גם כן לבוש המגשים אותיות הדבור ומלבישם בצורת אותיות גשמיות של דיו על גבי קלף ונייר ואין בהם עוד חיות שיש בדבור, שהוא רוחני ויוצא מפה חי מדבר ובלא חיות אי אפשר לדבר ואין מורגש לשומע אלא בעת הדבור שיוצא עם החיות שבו. ונאמר כי לא יראני האדם וחי דבהרגשת אמיתותו יתברך מיעוט חיות הנפש שהוא חלק אלוה ממעל מסתלקת ומתכללת במקורה כמו אור נר באבוקה הסמוך לו כידוע. וכן במתן תורה בדבור אחד שזכה לראיה באספקלריא המאירה כמשה רבינו ע"ה כי היו רואים את הקולות דהיה אצלם הראיה והשמיעה הכל אחד כמו שהם מיוחדים מקורם ומה שהיה נשמע היה נראה גם כן. וכן השגה דשם הויה שהוא נראה בעולם הזה רק בכתב היה אז נשמע ומושג האמיתות לגמרי ועל ידי זה יצאה נשמתם (שבת פח, ב). אע"פ שבאמת באור פני מלך חיים על ידי שדבקים באלהים חיים אבל אין זה חיות העולם הזה בלבוש גופני דעולם הזה רק כטעם (תענית ה, ב) יעקב אבינו ע"ה לא מת אף דקברו קבריא. רק כל חיותו בעולם הזה כפי מדתו בהכרת אמיתותו יתברך לא היתה חיות דעולם הזה כלל. וזה שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) דזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע וזהו מעין עולם הבא וכמו שזכו לזה גם כן ישראל בשעת מתן תורה אחר שהוריד הקב"ה טל של תחיה להחיותם וזכו לאותו חיות שיהיה אחר תחית המתים שהוא חירות מיצר הרע ומשעבוד גליות עד שאמרו בעבודה זרה ה' א' אלמלא אבותינו שחטאו אנו כמי שלא באנו לעולם דגם כן לא היו מתים כלל. כי חיות האמת הוא חיים נצחיים ולא עד ארגיעה כחיי עולם הזה. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש מדת האמת ודאי זכה לכך ואף שהיה מלובש עוד בלבוש הגופני דעולם הזה לא היה מרגיש ענין הגוף אלא כמו שאדם מרגיש המלבוש שהוא לבוש. ולא כחיות עולם הזה שהגוף הוא מקושר ממש עם הנפש בעצם החיות וכפי תוקף הקישור כך הוא גודל צער המיתה בפרידתם כמו שאמרו פרק קמא דברכות (ח, א) דתתק"ג מיתות וקשה שבכולם אסכרה שהוא בעון לשון הרע כמו שאמרו בשבת (לג רע"ב). שעיקר חיות הגופני הוא בדבור וכמו שתרגם אונקלוס על לנפש חיה לרוח ממללא וכאשר מקלקל הדבור ונמשך בו לרע שהוא מצד הגוף הרי החיות מקושר ביותר בגופניותו על כן פרידתם קשה ביותר. וניחא שבכולם נשיקה שהוא המיתה שעל פי ה' דבמיתתם רואים (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומתכללים במקורם וזהו על ידי טהרת הפה ורוח ממללא שזוכה לידבק ולינשק בפי ה' יתברך. ומכל מקום אף משה רבינו ע"ה מת אף שהיה על פי ה'. ובחטאו מת חטא הדבור דשמעו נא המורים דעל ידי זה בא הרגש מיתה לגוף כיון שיש צד גופני עדיין הממשיך חיות נפשי אליו ומצידו הוא הרגש מיתה. אבל יעקב אבינו ע"ה לא הרגיש שום הרגש מיתה אף כמשחל בניתא מחלבא גם כן כי לא היה אצלו שום שייכות לחיותו האמיתי עם הגוף כלל. ופטירתו היתה רק כפושט מלבוש זה ולובש מלבוש אחר של עולם העליון ומלבוש זה נקבר אבל אין בזה ענין וגדר מיתה כלל. ועל כן לא חש להשיבו כלל שם בתענית ה' ב' על שאלת בכדי קברו רק כיון דמקרא אני דורש מה איכפת לי מה שמצד העולם הזה היה קבורה לגוף מכל מקום כפי האמת לא מת כלל. ולעתיד לבא יתברר גם בכל זרעו כן דלא מתו באמת רק כפי דמיון העולם הזה. ודבר זה רמוז בתיקוני זוהר סוף תיקון ס"ו (דפוס מנטובה, והוא סו' תי' מ) בסוד אבני שיש טהור יעויין שם כפי מה שקבלתי בביאורו ואין כאן מקומו. ואצל יעקב היה זה מבורר בעולם הזה גם כן מצידו שהיה דבוק באמת לאמיתו מדת יום. וזהו מקיש הוא לזרעו מקרא דזרעך בארץ שבים מה שיהיה לעתיד בזרעו כשיזכו גם כן לאותם חיים. אבל מצד העולם הזה אי אפשר להרגיש בחיות כזה דעל ידי זה אדרבא יוצא החיות. והרגשת השגה דשם הויה בעולם הזה הוא רק בכתב שהכתב הוא גם כן מלבושי העולם הזה שאין בו חיות.

וזהו ענין תורה שבכתב שניתנה בכתב כי הוא דבור הש"י דנפשי יצאה בדברו ואין מושג בעולם הזה אלא על ידי הכתב. וכן כל נביאים וכתובים הוא הדבר אשר דיבר ה' ובדבר ה' שמים נעשו היינו עשייה גופנית שמדבוריו יתברך מתהוה גם כן לבושים הגופנים דעולם הזה גם כן. דכלפי מעלה הדבור הוא גם כן דבר נבדל מהמקור ועל ידי זה נמשך התהוות לבושים המעלימים ומראים שיש דבר נפרד. ובאמת גם בהם גנוז חיות חי העולמים יתברך דלולי כן לא היה לו שום מציאות אלא שהוא בתכלית ההעלם. וזה ענין המכתב מכתב אלהים, היינו כי כתב בשר ודם הוא ככל פעולת בשר ודם שאין בו חיות של הפועל כלל, מה שאין כן פעולת הש"י כחו בנפעל לעולם והוא המקיימו רק שהוא בהעלם. וזה שכתב שם אלהים שהוא שם הצמצום והוא שם הנזכר בכל מעשה בראשית כי על ידי אותו כח היתה כל התהוות מעשה בראשית בעולם עשיה הגופני. וכן כתב לוחות הוא מכלל מעשה בראשית שנברא בין השמשות כמו שאמרו פ"ה דאבות ודברים שנבראו בין השמשות היינו ענינים שאינם בריאה מיוחדת אלא גמר של כלל הבריאה. כי הש"י יודע עתיו ורגעיו ואין אצלו בין השמשות זמן ספק, רק רגע סוף היום. וההרף עין שזה נכנס וזה יוצא הוא הנקרא בין השמשות והוא רגע סיום של כלל הבריאה שהיה בדבר ה' יצא לפועל נגלה בעולם הזה דבר ה' עצמו בכתב הלוחות שהוא עצמות דבר ה' עם החיות שבדבור דזהו רואים את הקולות שראו הקול בכתב הלוחות הנראה לעין שהוא עצמו קול ה' ממש. ורש"י בפסחים נ"ד א' פירש על כתב ומכתב כל כתב דעלמא אבל הרמב"ם והרב עובדיה ברטנורא באבות פירשו על כתב לוחות, והכל אחד כי שורש מציאות הכתב בעולם הוא על ידי מה שברא הש"י כתב דלוחות, וכל כתבי הקודש קדושתם לקוח מהכתב דלוחות דעל כן אין לשנות צורת האותיות מאותיות שבלוחות. ואף שאינו בכתב אלהים להיות בו חיות אלהי ממש כבדבר ה', מכל מקום כיון שנכתב על פי ה' שציוה לכתוב וניתן לכתוב הרי הסופר כשלוחו יתברך כביכול. וכמו במצות כתבו לכם יוצאין בכתיבת סופר בשליחותו והוא שלוחא דרחמנא כי הכל בכתב מיד ה' השכיל. וכשכותב לשמה יש בו מחיות שיש בדבר ה' ועל כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה (גיטין ס, ב). כי כל דבר שבכתב הם דבר הש"י שנאמרו ברוח הקודש והנביא או המדבר ברוח הקודש שרוח ה' דבר בו כל השומע ממנו היה שומע דבר ה' וחיותו יתברך שבתוכם, אבל אדם אחר שיאמרם בפיו אין בדבורו אותו חיות כלל של דבר ה'. ורק מתוך הכתב יכול להשיג אותו חיות שהוא גנוז תוך הכתב כי אותן כתובים הם לבושים גופנים לדבר ה'. כמו גוף האדם המלביש לנפש שהוא רוחניות וחלק אלוה שאי אפשר להשיגה ערומה בעולם הזה אבל מתוך לבוש הגוף היא מושגת. כן דבר ה' הוא מושג על ידי לבוש הכתב וצורת אותיות המחכימות להשיג על ידי זה חיות דבר ה' שבתוכן. אבל דברים שבעל פה הוא להיפך אי אפשר רשאי לאמרם בכתב כי דברים שבעל פה הוא חכמת חכמי ישראל ועל ידי דיבור החכם בפה יש בו חיותו מה שאין כן בכתב אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם ומעשה בשר ודם אינו כמעשה הש"י ואין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדבור שהוא מכח רוח חיים שבו יש בו מחיותו ולא בכתב. ועל כן תורה שבעל פה שהוא מה שמסר הש"י התורה לתחתונים שיהיה בכחם לחדש חידושין דאורייתא משלהם ולהיות ממש דברי תורה לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו שאמרו בזוהר (ח"א ד, סע"ב) דנברא על ידי זה שמים וארץ רוחניים כמו דבדבר ה' שמים נעשו. ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא אלא שעל ידי דבורו יתברך נעשה עולם עשיה גופני שמצד תוקף החיות גם בהתלבשו בגופנית אין מתטנף ומתגלם. כטעם הירידה למצרים אני ולא מלאך כו' שלתוקף הטומאה לא היה אפשר לשום מלאך ושרף לירד שם רק הש"י בכבודו ובעצמו דמלכותו בכל משלה גם בכל מדרגות התחתונות ושבתכלית השפלות יוכל להתלבש ניצוץ חיות המחיה ומקיים אותו דבר כי הוא חי העולמים ומקור החיים ואין עוד מלבדו שום חיות וקיום לשום דבר. אבל חיות האדם הוא חיות פרטי שחלק לו הש"י ואין לו תפיסה והתלבשות בכלי גופני אלא באותו כלי שקבע והגביל לו הש"י ואי אפשר לו ליכנס לכלי ולבוש אחר להחיות כלל [שלא ברצון הש"י]. ועל כן על פי התורה אסור לכתוב דברים שבעל פה כי בכתיבה מסתלק חיות האדם המדבר אותם דברים ואין משיג אלא גשמיות הדבר בלא חיות. ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך התירו לכתוב כדי שלא ישתכח הדברים דמכל מקום על ידי הכתב נודע הדבר כפי הלבוש שבעולם הזה, והמבין יבין מתוך הלבוש גם כן על ידי חיות עצמו המתלבש באותו הלבוש הנתפס במוחו ושכלו. וזהו עת לעשות עשיה גופנית לה' ואע"פ שהוא הפרת התורה היינו משפט התורה שבכתב שהוא רצון הש"י ודבורו המתגלה בעולם שכפי רצונו אין תורה שבעל פה מתקבל אלא פה אל פה ואין להלבישו בכתב מכל מקום אדרבא זהו קיום התורה. כי גם זה דעת לעשות וגו' מכלל התורה דפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה ואמרוהו במנחות צ"ט ריש עמוד ב' על שבירת לוחות והאבדת מכתב אלהים. וממש דוגמת זה היה גם כן כתיבת תורה שבעל פה שהוא בהיפך לכתוב מכתב בשר ודם שאין בו חיות. אך כיון דיש כח זה גם כן ביד חכמי ישראל להפר תורה שהוא כטעם (מו"ק טז, ב) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל שכך מסר הש"י התורה לגמרי לתחתונים וכן הנהגת העולם שהוא בתורה. על כן גם דבר זה שאי אפשר לכתוב דברים שבעל פה היה בידם לבטל וממילא ישתנה הדבר גם בענין הנהגת העולם שיהיה בכח להמשיך חיות בדבריהם הנכתבים. ואף שאין החיות המתלבש בעצם הכתב דוגמת החיות שבתורה שבכתב שהוא דומה לחיות הנפש המתלבש בגוף בעולם הזה דעל כן צריך שיהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו דוקא ואם חסר אות אחד נפסל הכל וכן שאר פיסולי ספר תורה דוגמת איזה קלקול שאירע בגוף הגורם סילוק לחיות הנפש שבו. מה שאין כן כתיבת התורה שבעל פה שאין בו התלבשות חיות על דרך זה, אין תנאים בכתיבתו ולא שייך בו פיסול בכתיבה. אבל מכל מקום יש בו התלבשות חיות דרך כלל בענין הנכתב שיהיה מושג גם עצם החיות שבדבורים ההם לשכל האדם המשיגם כאשר הדברים מתעצמים בשכלו.

וזהו החילוק שידוע שאין דומה שמועה מפי חכם לראיה בספרים כי דברים היוצאים מלב חכם יש בהם חיות גמור המתלבש באותן דבורים דרך התלבשות גמור מחיות המדבר עצמו. ועל כן יש בהם כח לפעול בלב השומע כידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. מה שאין כן בכתיבה ההתלבשות אינו מצד חיות פרטי של חכם המחדש הדבר ההוא דאותו חיות אין יכול להתלבש בכתב, רק מצד התכללותו חיותו במקור החיים יתברך שמו שהוא חלק ממנו וגם חכמת בני אדם הכל הוא מהש"י. וזהו התכללות תורה שבעל פה בתורה שבכתב כי באמת הכל רמוז בתורה שבכתב וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ויק"ר ר"פ כב) והכל הוא דבר ה' מצד שרשו ומקורו כי משם לוקח, והכל הוא דבר תורה גמור והדבר אשר דיבר ה'. ומצד הזה של החיות הכללי שיש בתורה שבעל פה שהוא מצד דבר ה' שאמר על פי התורה אשר יורוך וגו' ולא תסור מן הדבר וגו' ושאל אביך וגו' דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות דרבנן כמו שאמרו בשבת (כג, א) דגם זה מצות ה' דרך כלל. חיות זה יוכל להיות נתפס בכתב ככל דברים שבכתב אלא שהיא מתפשטת בכתב פרטי באותו דבר פרטי שחידשו סופרים. וכאשר נכנס לשכל המשיג מצד התדבקותם במקור החיים דדבר ה' הכללי הגנוז בו, יוכל להשיג כל פרטי החיות שיש באותו דבר כאלו שמע פה אל פה מבעל שמועה העומד לנגדו (ירושלמי סו"פ ב' דשקלים). אלא שצריך לזה השתדלות שכל המשיג גם כן יותר מבשמיעה פה אל פה. ואלמלא נשתברו לוחות לא היו שוכחים דברי תורה כידוע (עירובין נד, א) לא היה צריך לכתוב תורה שבעל פה. אבל זה גם כן מכלל יסודה שעל ידי ביטולה, דעל ידי שבירת לוחות שעל ידי זה החזירו תורה שבעל פה להיות כמו תורה שבכתב שיוכל להתלבש בעולם הזה. וזה דבר גדול ויסוד התורה כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה. וכמו שאמרו בפרקי היכלות (פ' כז) דאע"פ שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני שלא רצו לבנות עד שהבטיחם הש"י לגלות להם רזי התורה יעויין שם באורך. והיינו כי התחלת תורה שבעל פה היתה בבית שני מאנשי כנסת הגדולה שהם מייסדי הבית הם יסדו גם כן התורה שבעל פה כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (ר"פ ה). ובימי מרדכי דקיימו מה שקבלו כבר, שחזרו לקבל התורה מאהבה שלא על ידי כפיית הר כגיגית כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) אז זכו לכך. כי עיקר הכפיית הר היה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא פרשת נח עיין שם באורך וכל זמן שלא קבלוה מרצונם לא נמסרה עדיין להם לגמרי והיו מתנהגים על פי נביאים הכל בכתב מיד ה'. ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו בבבא בתרא י"ב א' דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר. וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבינו ע"ה כנודע להוגי בכתבי האריז"ל. אלא שהם השיגו דרך ראיה ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה דעל כן דבריהם נתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה, אבל הוא השיג דרך השגה בשכל שזהו השגת רוח הקודש כמו שכתב רמב"ן שם ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה. וזה מה שאמרו במנחות (כט, ב) דמשה רבינו ע"ה לא הבין דברי רבי עקיבא ובמדרש רבה (חקת) דראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואף דלא קם כמוהו היינו מצד השגתו דרך ראיה ולו נתגלה גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואפילו מה שרבי עקיבא עתיד לחדש. אלא שהכל היה התגלות נבואה דרך ראיה ולא דרך השגה שכליות כמו שמשיגים אותם המחדשים הדברים שדבר זה לא נתנו לכתוב כי דבר זה אי אפשר להלביש בכתב כלל רק מה שלב חכם ישכיל פיהו ועיקר ההשגה הוא סוד נעלם בלב המשיג. ועל כן כל הנסים שנעשו לישראל שנתנו לכתוב הם ישועות גופניות שניצולו מעבדות לחירות וממות לחיים כי כולם ישועות הש"י שהוא הושיעם ברחמיו וברוב חסדיו בנס גלוי לכל שהוא העוזר ומושיע. וישועות הש"י עובר בכל העולמות עד שמתלבש גם בעולם העשיה הגופני ובא הצלה לגופות גם כן. ועל כן הרושם הנשאר קבוע וקיים לדורות עולם ניתן לכתוב גם כן ולהתלבש באותיות הכתב וכן נקבע מהם ימים טובים שהוא בעונג הגוף ושמחתו ושביתתו ממלאכה כי נפעל הישועה גם לגוף. וזהו הכל מצד העולם הזה הגופני צריכים הנסים גם כן להתלבש בלבושי העולם הזה ועל כן נמשלו הכל ללילה עד אסתר שהיא סוף כל הנסים הניתנו לכתוב והיא כמו התחלה לתורה שבעל פה כי הוא המצוה הראשונה מדברי סופרים שנתחדשה למצוה קבועה לדורות על ידי סופרים ואנשי כנסת הגדולה. ועל כן איכא למאן דאמר דלא ניתנה לכתוב (מגילה ז, א) ושהוא באמת מכלל תורה שבעל פה ולמאן דאמר דניתנה לכתוב מכל מקום היא הסוף ממדרגת הכתב ולעולם סוף מדרגה העליונה הוא התחלה וכתר למדריגה שאחריה. והיינו דנס דפורים לא היה עוד נס נגלה על ידי הש"י עצמו ולמראה עין היה קצת דרך הטבע כי לאהבת אסתר עשה אחשורוש. וזה טעם ותלבש אסתר מלכות ואמרו ז"ל (שם יד, ב) שלבשתה רוח הקודש והיינו מדת מלכותו יתברך נעשית היא לבוש לאותה מידה שהלבישה היא את המלכות. וכל נסים הנגלים כיציאת מצרים והדומה אף שנעשה על ידי משה ואהרן וכדומה היה גלוי לכל כי הש"י הוא הפועל לפי שנעשו בשם ההויה שהוא הגילוי שהוא המהוה הכל. ועל כן אמר פרעה מי ה' וגו' רצה לומר שם הויה דזה לא עשה כן לכל גוי ואין להם השגה בשם זה כלל. מה שאין כן מצד שם האדנות מדת מלכותו יתברך דבכל משלה וגם הגוים קרו ליה אלהא דאלהא כמו שאמרו סוף מנחות אלא שמסר הנהגת העולם לכוכבים ומזלות והנהגת הטבע. ונס דפורים היה מלובש בדרך הטבע אבל מכל מקום באמת היתה הכרה מפורשת בזה בכל העולם כולו כי הש"י משגיח על עמו.

וזה טעם מה שאמרה אסתר קבעוני לדורות והשיבו קנאה את מעוררת כתבוני כו' (שם ז, א) שהכתיבה מורה על נס מפורש וניכר גם בעולם הזה לישועת ה' והם חשבו דאומות העולם סוברים דהיה סבה טבעית. והיא השיבתם כבר כתובה כו' רצה לומר דגם הם כתבו זה לנס וישועת ה' וכמו שאמרו במגילה י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' דבנס גלוי הרי גלוי לכל, אבל זה שהיה אפשר למתעקשים לתלות בדרך טבעי. אלא שמכל מקום כפי הסבות והמסובבים הנסמכים הבינו הכל דהוא פועל ה' וישועת אלהינו זה נקרא ראיית אפסי ארץ רצה לומר שהבינו שגם בפעולות הארץ שהם פעולות הטבעיים יש דרך נסיי וישועת ה'. וזהו קצה הקומה דישועת הש"י וניסיו הנגלים בעולם הזה שמדת המלכות הוא מדה האחרונה בכל קומה שלימה כנודע והיא להראות מלכותו בתחתונים ובהנהגת הארץ הזו בעולם הזה. ועל כן גם היא היתה ישועה גופנית ממיתה לחיים ולכן קבעום ימי משתה ושמחה להנאת הגוף גם כן. ומכל מקום יום טוב לא קבילו עלייהו להיות שביתה גמורה לגוף משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולא היתה גאולה גמורה לגוף משעבוד גם כן דמכל מקום העיקר בישועה דאז היה דליהודים היתה אורה וגו' דפירשו בסוף פרק קמא דמגילה זו תורה ויום טוב ומילה ותפילין עיין שם. והיינו דגלות מצרים וסנחריב ונבוכדנצר כולם לא באו על ישראל מצד אמונתם דוקא שאפילו יעזבו אמונתם גם כן היו משתעבדים בהם ומגלים אותם. וכן כל הצרות דעד בית שני שהיה מהאומות לא מצינו גזירת שמד דלא איכפת להו באמונה רק באו לכבשם וללחום בם כמו באומה אחרת והוא רק צער הגופני כמו שהם כל יעודי התורה שבכתב בשכר ועונש גופני. וכל הקדמונים נתקשו בזה על שלא נתפרש בתורה שבכתב שכר ועונש הרוחני ובאמת אין זה קושיא כלל כי תורה שבכתב הכתב הוא לבוש הגופני של התורה בעולם הזה וכך היא התורה בכל עולם מתלבש בלבוש השייך לאותו עולם ובעולם הרוחני שם אותן יעודים עצמם הם ברוחניות ובעולם הזה הם בגשמיות. ודבר זה של שכר ועונש הרוחני אינו אלא דרך פירוש על שכר ועונש הגופני שבכתב, לחכמי ישראל בתורה שבעל פה, שהם משיגים מסטוריות שבתורה שבכתב וכפי מה שהיא בכל עולמות העליונים. אבל בתורה שבכתב עצמה שהיא לבושה הנגלה בעולם הזה אין לכתוב כלל אלא הנגלה בעולם הזה. ומצד התורה שבכתב דהיינו מצד הש"י היה ראוי כן באמת להיות בא בעולם הזה תיכף השכר ועונש כיעודי התורה. כי כל דבר הש"י הוא פועל בשוה בעולמות העליונים כמו בעולם עשיה הגופני כי אצלו הכל שוה והנהגת כל העולמות אינו אלא על פי התורה, אלא שבאמת נעו מעגלותיה של תורה ואע"פ דכתיבא ומנחא אי אפשר לידע כלום ממנה אם לא על ידי תורה שבעל פה וארוכה מארץ מידה דהתורה שבעל פה אין לה קץ ובכל יום אפשר לתלמיד ותיק לחדש חדשות, וכאותו תלמיד שהיה יודע לטהר השרץ ואין זה פלפול של הבל כקושיית התוספות (עירובין יג, ב) דהרי באמת אמרו ז"ל (שוח"ט מז' קמו) ה' מתיר אסורים דעתיד הקב"ה להתיר אסורים. וח"ו שהתורה תשתנה כי היא נצחית. רק כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) חידוש תורה מאתי תצא שיתגלה איזה חידוש בתורה להתיר דברים שהיה אסור בעולם הזה ואז כשיתגלה החידוש יכירו הכל וידעו שגם זה עצמו מכלל התורה ואינו חידוש בתורה. והרי כמה דברים חידשו סופרים לעקור דברי תורה כשופר ולולב שאין דוחה שבת וכהיתר כתיבת תורה שבעל פה וכדומה וזה חידוש מדברי סופרים. ויש גם כן חידוש בדברי תורה עצמה ואותו תלמיד ותיק היה משיג איזה השגה איך לטהר שרץ כמו שיהיה לעתיד ויש בזה עמוקות הרבה שאין כאן מקום ביאורם. רק על כל פנים זה גלוי לכל עתה שנתגלית תורה שבעל פה לכל, כי בתורה שבכתב אין נודע כלום פירוש שום מצוה ושום אזהרה ואי אפשר לדעת ממנה כלום. ועל כן אי אפשר לעמוד על הנהגת הש"י עולמו שהוא על פי התורה כיון שהתורה עצמה גם כן נעלמה. ואף שנגלו מסטוריה לחכמי ישראל היינו כפי השגת כל חכם כפי מה שאפשר לו להשיג ממנה בעולם הזה, ועדיין אין שיעור לנעלמות וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר יא, ח) דתורה שבעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח שאז יהיה שלימות התגלות תורה שבעל פה כפי מה שאפשר להתגלות לנפשות בני ישראל. ואז יבינו הכל הנהגות הש"י בעולם הזה איך היה תמים פעלו ולא עולתה בו ח"ו כטענת כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה וכדומה. ורז"ל וחכמי האמת ישבו הרבה שאלות כאלה על פי התורה שבעל פה הנגלה להם שעדיין לא נתגלה בימי הנביאים. כי התחלת גילוי תורה שבעל פה היה מעת חתימת הנבואה וסילוק גילוי השכינה בישראל שלא היה בבית שני. כי כל דבר נבואה שהוא דבר ה' הם מתלבשים גם כן בכתב כי הם מתגלים כפי לבוש העולם הזה גם כן ורוח ה' דובר בו בכל מדבר בנבואה ורוח הקודש וממילא הוא מוגדר ומוגבל כפי הכלי והלבוש המגבילו ואין יכולים להשיג רק מה שרצה הש"י להראות להם בנבואה. ואע"פ שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה מעצמו לכלום כי זה השגה מסופקת ואפלה מצד העולם הזה שאין יודעים אם היא השגה אמיתית דעל כן אמרו בסנהדרין (כד, א) במחשכים הושיבני על תלמוד בבלי. וזהו כל חכמת תורה שבעל פה להשיג האמת מצד האופל וההעלם. וזהו בזמן ההעלם אבל בזמן שהיתה השראת שכינה בישראל לא היו נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היתה אז כל ההנהגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים מלבד בעלי רוח הקודש לאין שיעור אלא שנבואה שלא צריכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד, א). אבל כל ההנהגה דלפי שעה היה על פי נביאים ועל כן אמרו בריש אבות זקנים מסרו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ולא חשבו סדר המקבלים גם בהם דור אחר דור כמו אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת חבורו להמציא סדר קבלה גם בהם. אף דיש לומר דהתנא לא סידר מה שנאמר בכתובים מכל מקום אם כן לא היה לו להזכיר כלל זקנים ונביאים כל שכן משה ויהושע. אלא דבאמת בנביאים לא שייך קבלה מפה אל פה בענין הנבואה אף דהיו תלמידי נביאים היינו קודם שהגיעו למדריגת הנבואה אבל משזכה לנבואה בעצמו הרי היה שומע מפי הש"י בעצמו. רק חשיב דרך כלל מסירת הנהגה על פי התורה בישראל, בתחלה משה רבינו ע"ה הוא שקיבל תורה מסיני והוא הנהגת תורה שבכתב ממש. ואח"כ יהושע שהאציל משה רבינו ע"ה מהודו עליו והוא כממוצע בין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים ואח"כ לזקנים והם שהאריכו ימים אחר יהושע והיו גם כן מדור המדבר תלמידיו של משה רבינו ע"ה שהשיגו עדיין הנהגת תורה שבכתב דמשה רבינו ע"ה. כי מסתמא לא הנהיגו ולמדו אלא כפי קבלתם ממשה רבינו ע"ה ועל כן נקראים זקנים שהיתה ידיעתם רק מצד מה שהם זקנים שהכירו את משה רבינו ע"ה. והקרוב דהיו גם בעת מתן תורה אלא שהיו פחותים מבני עשרים או יתירים על ששים דלא היו בכלל הגזירה. ואח"כ לנביאים בהנהגת הנבואה ואח"כ לאנשי כנסת הגדולה בהנהגת תורה שבעל פה ומהם והלאה שייך הקבלה פה אל פה דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב) שאי אפשר להשיג האמיתות שבלב החכם אלא בקבלה מפה אל פה. ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית. כי התחלת אנשי כנסת הגדולה היתה בתחלת מלכות יון שאז היתה חתימת הנבואה ועל כן יון הם שהתחילו בגזירת שמד וכל גזירות וצרות שהיו על ישראל מאז והלאה וגם גלות אדום הכל היה נגד האמונה שאם היו רוצים להתערב בגוים ולהיות לעמא חד לא היו סובלים שום גלות וצער כלל. כי הנהגת תורה שבעל פה היא ההנהגה שעל פי מסטוריו של הקב"ה שלא נתגלה ונתלבש בלבוש גופני בעולם הזה דעל כן לא נכתב שאין יכול להתלבש באותיות גופניות בכתב. ודבר זה אין יכולים האומות לסבול שאין להם שום שייכות ותפיסה בזה, כבתורה שבכתב שיש גם להם תפיסה מצד הלבוש הגופני עד שיכולים לומר אנו ישראל. ולכן לא היתה להם טענה נגד תורה שבכתב רק נגד תורה שבעל פה. ואז היתה הגזירה על הגופות כי התלבשות התורה היתה בלבוש הגופני ממש. אבל תורה שבעל פה אין מתלבשת אלא בשכל על כן אין הגזירות שלהם עוד על הגוף אלא על האמונה. וגזירת המן אף שהיתה סתם להשמיד ולהרוג מכל מקום עיקר טענתו אצל אחשורוש היתה ישנו עם אחד וגו' וכמו שאמרו ז"ל במגילה ובמדרש שהיה מצד אמונתם וכמו שנאמר ודתיהם שונות מכל עם. ואף שהגזירה בפועל היתה סתם וגם המן כיון דוקא לגזור סתם כי היה שונא למרדכי ועמו בעצם, מכל מקום התעוררותו לאחשורוש היתה מצד שינוי הדת והתורה. כי כבר התחיל התעוררות התורה שבעל פה בנפשות דישראל שיצאה לפועל אחר הנס דקיימו וקיבלו. ואז ליהודים היתה אורה זו תורה היינו התחדשות גילוי תורה שבעל פה דאע"פ שאוכמא היא לגבי השגת הנבואה ונקרא במחשכים היינו לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יוכל חכם אחר לחלוק עליו, וגם השגת הנביא עצמו הוא בראיה ממש. אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל חכם עדיף מנביא דסנהדרין נקראים עיני העדה שהם המאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה' ולהיות מתגלה האור לכל, שיוכל כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה, זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה נבואה חדשה באותו פרט. אבל השגת החכמה היא כוללת בכל פרט ולכל נפש בכל עת וזמן מאחר שמשיג מסטורי התורה לא כפי לבוש הגופני לבד.

וזהו האור שבתורה שנתגלה אחר הנס דהמן וזהו עיקר המבדיל בין ישראל לעמים, כי תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלבבות חכמי ישראל ומה שהם מחדשים הוא תורה שלימה. מה שאין כן מה שחכמי העכו"ם מחדשים אף שיש חכמה באומות העולם אין תורה באומות העולם (מ"ר איכה פ' ב ט) ואי אפשר להם להמציא דבר חכמה שיהיה דברי תורה כלל. וכן יום טוב הוא מה דישראל מקדשי לזמנים וגם כן ניתן רק לישראל החודש הזה לכם כמו שאמרו בשמות רבה פרשה ט"ו. ואלו השניים הוא מצד פעולתם וזהו האתערותא דלתתא, ומילה ותפילין הוא מה שמקדשים אותו הרבה מלמעלה. ומילה הוא שורש החילוק בין ישראל לעמים מתולדה קודם להשתדלותו שהרי נימול לשמונה דלא ידע כלום ואין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא, ב) ודאפילו ערלי ישראל נקראו מולים והיינו אפילו ערל במזיד מכל מקום שורשו יהודי ונקרא מהול. ותפילין הוא התקשרות הש"י עם ישראל אחר השתדלותם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וכל זה זכו אחר הנס דפורים שנתגלה האור דתורה בתורה שבעל פה, שעל ידי זה נתפרסם כל שרשי מעלת ישראל, שעל ידי זה נתעוררו כל אומות העולם נגדם בפרסום בעניני אמונה. אבל בימי המן היתה רק התחלת התעוררות מענין אמונה אבל מכל מקום בפרסום היה סתם ועל כן ניתן לכתוב כי היה הנס עדיין מתלבש בגופנית בעולם הזה כפי מה שהיה בפעל אלא שבכח היה העיקר בענין התורה. ועל כן נמשל לשחר הבא בסוף הלילה שכבר מתחיל האורה דתורה שבעל פה. אבל הנס דחנוכה שהיה הצלה משמד לבד לא נקבעו אלא להלל ולהודות ולא שום עונג גופני כי לא היתה הצלת גופות. והמצוה שבו בהדלקת הנר כי זהו עיקר הישועה באורה זו תורה ועל כן לא ניתנה לכתוב כי אין בו התלבשות בלבוש גופני בעולם הזה והוא ככל תורה שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב. שישועה זו שנשארה קבוע וקיים לדורות ככל קדושת הזמנים שנשאר באותו זמן לעולם קדושה זו, אינה אלא ישועת הנפש והשכל שלא יטמא בחכמת בני נכר שהוא נגד חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וידוע דיש שבע חכמות והמספר שבע היא אמתי כי הכל הוא זה לעומת זה וידוע דכל דבר של קדושה חלוק לשבע שכנגדם שבעת ימי השבת ושבע שני שמיטה כנודע. אלא שבחלוקת השבע מיני חכמות נבוכו המתחכמים ואינו כמו שאמרו הם סדרם והם חשבו גם חכמת הגיון שהוא שורש החכמה איך לחשוב דבר חכמה ואיך להמציא הקשי הפילוסופים וכל מיני חכמות מכלל שבע חכמות. ובאמת זה חוץ מהם ולמעלה מהם כי היא אם הבנים המולידה כל החכמות ועמה הם שמונה ונגדם הם שמונת ימי חנוכה שישראל יצאו מכל אותם חכמת חיצוניות לחכמת האמת. והנס היה רק בשבעה ימים כי על יום ראשון היה לדלוק רק אותו יום היה דוגמת אם הבנים שבו ועל ידו היה הנס על כל שאר השבעה ימים ועיקר הנס היה בו שנוסף בו שפע להמשיך עוד לשבעה ימים זולתו. ובו הוא עיקר ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת אומות העולם בענין התחלת המצאת החכמה, שאצל אומות העולם גם זה מלבם מתחכמים איך להמציא חכמות ועל כן הכל הבל. אבל בני ישראל כל חכמתם הוא מהש"י ומתורתו שהוא היסוד לכל חכמת תורה שבעל פה וממנה לוקח הכל, והשורש של כל החכמה הוא חכמת הש"י על כן גם התולדות שממציאים מעצמם דבוק בהשורש שהוא מהש"י והכל ממנו.

וזה ענין מילה בשמיני הרומז לשורש היהדות שבתולדה הוא גם כן ביום שמיני שהוא רומז לאם הבנים המוליד שבעת ימי הבנין דהם כל מיני השתדלות אדם בין בפעולה בששת ימי המעשה בין בשביתה ביום השבת. ויום שמיני הוא שורש הבינה שבלב שממנו תוצאות חיים בכל מיני כחות הנפש המוציאים כל הענינים לפועל באברים. ובאים בברית חותמו יתברך ביום זה לומר כי שורש התחלת כל כחות איש הישראלי הוא רק לה' לבדו. וזהו מצד המעשים שזהו מיד בתולדה הגופנית. וימי חנוכה הם מצד החכמה כידוע דשמן רומז לחכמה בכל מקום דשמן מחכים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, ב) דעל כן שלח יואב אחר אשה חכמה לתקוע שהיא אלפא לשמן. ופך השמן שנמצא מן המוכן הוא שורש החכמה שהוא אצל ישראל מן המוכן בתורה שבכתב. ובזה לא יכלו יונים ליגע לטמאו כי בחכמה הנובע מלבות בני ישראל בתורה שבעל פה יוכלו לטמא ח"ו כמו שאמרו (חגיגה טו, ב) על אחר על ידי דזמר יוני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה והמשיך חכמתו לחיצוניות. אבל שורש החכמה בתורה שבכתב זה לא היו יכולים לשנות וליגע כלל. אף דבדורות האחרונים התחכמו לפרש גם התורה שבכתב כולה על פי חכמת יונית כמו שצווח נגדם בתשובות הרשב"א וזולתו כנודע אלו היה זה ח"ו אז, היה כמו במצרים שאלמלי נכנסו לשער החמישים שבטומאה שם לא היו יכולים לצאת ח"ו. וכן אז אלו היה התגברות יונים נגדם ח"ו על דרך זה כמו שגברה האפיקורסות בדור אחרון להמשיך גם התורה לכונת הבליהם היה קשה לצאת. אבל הנס היה שהם כפרו בתורה שבכתב לגמרי ונשאר הפך על יום אחד חתום בחותמו של כהן גדול ענין כהן גדול רומז על שורש החכמה דישראל כי על הכהנים נאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר ובאת אל הכהנים וגו' שהם עיקר חכמי ישראל המורים. והכהן גדול הוא הגדול והראש שבהם וחותמו הוא המעיד שלא נגעו בשורש החכמה עדיין שנשארה נקיה ועל ידי זה המשיכו אח"כ ממנה השפע לשבעת ימי קומת המשכת החכמה ועל כן היה הנס על ידי כהנים. וזהו ענין הפלוגתא (שבת כא, ב) דבית שמאי ובית הלל אי פוחת והולך כנגד פרי החג דידוע דהם נגד שבעים אומות ועל כן מתמעטים והולכים וכל כונתינו למעטם. וכן בזה לבית שמאי שהם מצד מדת הדין והצמצום כנודע (זח"ג רמה, א) דעל כן הם מחמירים בכל מקום, כל הכונה בהדלקת נר חנוכה הוא לצמצם עצמינו ולהבדילנו מחכמת העמים ולמעטם ועל כן פוחת והולך. וזהו כנגד ימים הנכנסים כי למעט חכמת האומות לא איכפת לן במה שכבר יצאו ונסתלקו דאין לנו עסק עוד עמהם רק עם אותן שאנו צריכים עדיין לראות לסלקם מאתנו. אבל לבית הלל דהלכה כותייהו עיקר הכונה להמשיך חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבינו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך והשקר וכלה מאליו. ועל כן צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקודש מאחר שהוא רומז לחכמת הקודש. ונודע על דרך האמת דקודש רומז לחכמה עילאה (זח"ג קעו, ב וש"מ) וחכמה תתאה דתורה שבעל פה יונקת ממנה וצריך העלאה ולילך ממדריגה למדריגה מעלה מעלה. ועל כן מוסיף והולך כל פעם במדרגה דגם ימים היוצאים לא יצאה מדריגתם ונסתלקה ממנו אדרבא הם עמו כשהולך למדרגה עליונה יותר.

ולפי שעיקר החכמה דבני ישראל אינו כחכמה אנושית בעניני עולם הזה כחכמת אומות העולם כלל רק כל חכמתם הוא בהשגת אמיתותו יתברך ודרך עבודתו שהוא ידיעת התורה על בוריה, על כן עיקר קביעות הימים האלו להודות ולהלל לשמך הגדול שזהו עיקר תכלית מכוון הבריאה כולה כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט). ומזמור של יום השבת אחר גמר ששת ימי הבנין ונהנה בכל מה שעשה ושבת ממלאכתו יום השביעי משבח ואומר טוב להודות לה' שזהו תכלית הנעשה והנברא בכל מעשה בראשית. וזהו עיקר שורש היהדות דנקראים כל ישראל באסתר ובכל תורה שבעל פה יהודים על שם יהודה (ב"ר פ' צח) דנקרא על שם אודה את ה' שזהו שורש המכוון דכל ישראל. וכל התחכמות דתורה שבעל פה להגיע מזה להודות ולהלל לשמו יתברך. אלא שבתורה שבכתב ובכתובים נתפרש השם הוי"ה ככתבו ובנוסח על הנסים שהוא דברים שבעל פה דזה שמי לעלם כתיב על כן אומרים לשמך הגדול ולא בכינוי האדנות. כי עיקר ההודאה שהוא תכלית המכוון בפעל ה' אינו אלא לשם הוי"ה ברוך הוא להכיר אמיתותו יתברך בלי לבושים וצמצומים ומסכים. ואע"פ שאין הכרה ברורה בזה בעולם הזה מכל מקום ההודאה הוא רק כלפי מדת אמיתותו יתברך דעל כן נקרא יהודה כולו על שם הוי"ה (סוטה י, ב) ובהוספת הד' הרומז לכנסת ישראל כמו שאמרו ז"ל (ב"ר ר"פ עא) דבכל מקום דלים בישראל מדבר, שהם מונים ללבנה דלית לה מגרמה כלום רק עתידים להתחדש כמותה כשמקבלים מהש"י ואז נעשה מד' ה' בתר דקבילת עוברה כידוע. וזה טעם מה שכתב בהגהות רמ"א דנוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבין בחנוכה ועל ידי זה הוא סעודת מצוה. כי על ידי הסעודה בבשר ויין דאין שמחה אלא בהם הלב שמח ועל ידי זה הלב הישראלי מתעורר לומר שירות ותשבחות, וכמו שאמרו ז"ל (מגילה יב, ב) דזהו החילוק בין ישראל לעמים דכשישראל אוכלים ושותים ושמחים אומרים שירות ומצד הזה הסעודה סעודת מצוה שהיא מביאה להלל ולשבח וזה היה עיקר קביעות הימים. ודעת אחרונים רש"ל וט"ז ויש אומרים שברמ"א דהסעודות עצמן מצוה דקבעום לשמחה גם כן וכדבריהם הוא גם כן בפייט לחנוכה ובתשובות מהר"י ברונא לגלג עליו בזה. ובאמת בגמרא ודברי רז"ל לא נמצא זכר קביעות שמחה. אבל נראה דתחלת קביעות הנס דלא ניתן לכתוב, היינו שאין לו התלבשות בלבוש גופני, לא נקבע לשמחת הגוף. אבל אחר שהותר הכתיבה וניתן לכתוב גם נס זה משום עת לעשות לה' כבר יש לו התלבשות גופני בעולם הזה. והגם דאין זה עיקר הנס דעל כן כל הנסים שלא נתנו לכתוב לא נשאר מהם קביעות לדורות ואחר החורבן בטלה מגילת תענית (ר"ה יח, ב), דרק הישועות שנתנו לכתוב, היינו שנשאר הישועה קבוע וקיימא בלבוש גופני, לא נתבטלה אותה ישועה גם אחר החורבן. אבל שאר ישועות דלא נתנו לכתוב אין בהם קביעות עולמי בגלוי בעולם הזה רק חנוכה לבדו דהישועה בו אינה לגופות רק לנפשות, והחורבן ביטל ישועות הגופניות מה שבגלוי ולא ישועת השכל הנפשי. וזה נשאר קבוע וקיים בנפשות דבני ישראל שאף שהתעום אפקורסים בדורות אחרונים למה שהתעום לא יכלו להועיל כלום לבטל ח"ו תורה שבעל פה והם אבדו מן העולם וחכמת חכמי ישראל נשארה ותשאר קיימת לעולם. וזהו עיקר מה שנשאר קבוע לדורות עולם בזרע ישראל מנס דחנוכה. מכל מקום הרי הקביעות היה גם כן דלא למספד ולא להתענאה דהיינו מניעת צער מגוף על כל פנים, דמאחר שהנפש מלובשת בגוף, לב שמח ייטיב גהה, וגם הגוף מרגיש בשמחת הנפש. וחכמת אדם תאיר פניו והחכמה תעוז לחכם ומסירה על כל פנים הצער והעינוי מהגוף גם כן מיד. אף שאין הגוף עצמו מרגיש עדיין ההנאה בגופניות מכל מקום מרגיש מיהת הנאת הנפש מצד טפילתו לה. וכל הנפשות דישראל הם מאותיות התורה כידוע דאורייתא וישראל חד. וכמו שהתורה שבכתב מלובשת בלבוש גופני של הכתב כן הוא התלבשות הנפשות דבני ישראל בגופות. כל גוף מקביל ומכוון לאור אותו הנפש שהוא נגד איזה אות או חלק אות מיוחד בתורה שבכתב. והתורה שבעל פה אינה תורה אחרת כלל ח"ו רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה. וכל זמן שלא ניתנה לכתוב תורה שבעל פה היינו כי לא נתעצמה עדיין בנפש בגילוי גמור בענין שיהיה שורש הנפש כולו מאור התורה שבעל פה המתלבשת בתוך הגוף כי עד שנחתם התלמוד לא היתה עדיין תורה שבעל פה על שלימותה בהתגלות כולה בעולם הזה. ועל כן היו אז כל שרשי הנפשות דישראל כפי התגלותם והתלבשותם בגופות רק בתורה שבכתב ולא היה עדיין התלבשות גופני לתורה שבעל פה בעולם הזה ועל כן לא ניתנה לכתוב. ובחתימת התלמוד אז נשלם כל התורה שבעל פה וכמו דהתורה שבכתב כתיבא ומנחא כן תורה שבעל פה אחר חתימת התלמוד בו כלול כל תורה שבעל פה וכל מה שחידשו חכמי הדורות אחר התלמוד הכל מה שהוציאו בפלפולם וחכמתם מתוך התלמוד והכל רמוז בו [וכן בכל ספרי דאגדתא מרז"ל שכולם נסדרו עוד לפני התלמוד וכן הותר כתיבתם עוד מקודם] ועל כן אז הותר כתיבת תורה שבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר דמשמע בכמה דוכתי דבחתימת התלמוד אז התחילו לכתוב גם כן [ועי' בהקדמת ס' ע"ח על משניות] כי אז כבר נגמר התגלות כל קומה השלימה דתורה שבעל פה והאירה בנפשות דבני ישראל להיות מקורם ושרשם תקוע ואחוז בתורה שבעל פה גם כן בהתגלות. וממילא גם הגופות המלבישים הנפשות שהם דוגמת אותיות הכתב הם מקבילות לאותיות התורה שבעל פה ובאה גם התורה שבעל פה בהתלבשות גופני בעולם הזה ועל כן ניתנה לכתוב גם כן. וממילא מאז והלאה גם קדושת ימי החנוכה שהוא הארת התורה שבעל פה נתלבשה ההארה גם בגוף. ועל כן התחילו דורות אחרונים לנהוג שמחה גופנית וסעודות גם כן ואע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם דכבר הגיעה ההארה להיות מורגשת בפעל בגוף גם כן מאחר שהוא המלבוש וכלי הקיבול להאור דתורה שבעל פה. ומה שכתב המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב בשבועות בקבלת תורה שבכתב כי החלב יונקים משדי האם ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו שממנו יונק הכל. ועל דרך זה בחנוכה בתורה שבעל פה העיקר הוא הכרת היניקה מאם הבנים כנזכר לעיל.