שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ט'
[ט] וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין.[1] והטעם כמו שאיתא [כתובות דף קי', עמוד ב'] שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון 'דומה' רוצה לומר שבדמיון הוא כן, כי באמת חס ושלום הלא מלא כל הארץ כבודו, רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שה' יתברך עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי, וכמו שאיתא [בבא בתרא דף קנח', עמוד ב'] "אוירא דארץ ישראל מחכים"[*], ונאמר [איוב פרק כח', פסוק כח'] "הן יראת ה' היא חכמה", דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה][?איזה תרגום?] אותו יתברך שמו, שזהו יראת ה' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל, כמו שאיתא [בראשית רבה פרק לד', סימן טו'] ברית חלוק לאוירות, שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר, ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוה.[*] והוא גם כן על ידי רוב הברכה שבארצה, כמו שאיתא בשילהי כתובות[2] [כתובות דף קיב', עמוד א'] שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו גם כן ענין רבוי העבודה זרה שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא ה' יתברך רק אלקי הארץ[] וכמו שכתב הרמב"ן [רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז'] ושאר מקומות הרבה, והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן, כי מקום ישראל הוא בארץ, שלכן נקרא ארץ ישראל, שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם, שלכן נקרא ה' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו, ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו.
[1] שבת דף קמה', עמוד ב': "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני מקומן. דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא – תותבאי". במקומי שמי מכבדני, שלא במקומי על ידי בגדי אני מתכבד.
[2] כתובות דף קיב', עמוד א': "אמר רב חסדא, מאי דכתיב: ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה… תלמוד לומר: זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים מדבש". ועוד מדרשים בשבח הארץ עיין שם.
כתובות דף קי', עמוד ב': ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים.
בבא בתרא דף קנח', עמוד ב': חזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי האם ר' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק רבי זירא קם בשיטתיה דרבי אילא קם רבה בשיטתיה דרבי זירא אמר רבי זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט:
איוב פרק כח', פסוק כח': וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃
בראשית רבה פרק לד', סימן טו': וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה, נְפַקּוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן אָמְרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ בְּרִיךְ דְּאַפְקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא, צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מָה הָן אַתּוּן אָמְרִין מִן מְזָגָא, אָמַר אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין, אָמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי, הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי. אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן אֲוִירָא דְתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה, אֲמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו' לֵב בָּשָׂר, לֵב בּוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ.
רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז': אלהי נכר הארץ גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם.
– בדיון במסכת בבא בתרא מסביר רש"י שר' זירא שינה את שיטתו שהגה בבל לאחר שעלה לארץ ישראל וזאת בזכור ש"אווירה" של ארץ ישראל מחכים. זאת אומרת שלמקום יש השפעה על צורת החשיבה שהיא משולבת על הדמיון.
– התורה ניתנה להתקיים בארץ ישראל על ידי עם ישראל מאת הקב"ה והתורה היא מורשת מאבותינו. כאשר התורה מקויימת בארץ ישראל מתגלה למקיים התורה והמצוות גודל ועוצמת גדולת ואלוקות התורה. לעומת זאת כאשר האדם ינסה לקיים את התורה ואת המצוות במקום אחר הוא יצטרך לבנות מחדש דרך חיים אחרת שמתאימה יותר לאותה הארץ כגון חיים באלסקה והיא לא תיהיה מורשת אבותינו אלא דרך חדשה. חכמי בבל שלא חיו בארץ ישראל טרחו רבות כדי ללמוד את תורת ישראל שהיא מורשה לנו מאבותינו ואפילו באותו הזמן הם ראו את גדולת התורה. ואם הם טרחו כל כך ללמוד את תורת אבותינו בגלות כאשר לא זכו לממש אותה בשלימותה מכיוון שלא חיו בארץ ישראל אני שואל את עצמי וגם אחרים: אין זה פלא שלמרות שחכמים אדירים כל כך שראו את חכמת וגדולת בבל ואומות רבות אחרות טרחו ללמוד דווקא את תורתינו ולשמרה ולא הפסיקו את המסורת?