שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] וזהו ענין המחלוקות בזמן שירת המלאכים, כי מצאו כל חלוקות כללי הזמנים שבעה. [כי שבעה בכל מקום הוא היקף שלם לכל ענין, כמו שהיה בכלל הבריאה כולה שבעת ימי הבריאה היקף לכל הבריאה, כן דוגמתו בכל הנבראים, וכן היקף בריאת חלוקת הזמנים בכלל הם שבעה חלוקות.] והאומר הראשון היה סבור כי בכל חלוקת זמן היותר פרטי שהוא היום, מאחר שהשי"ת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אם כן יש לכל הכחות הנבראים הכרה מחודשת על ידי התחדשות מעשי בראשית, ונמצא נאמר מפיהם שיר להשי"ת. והשני סבור כי התחדשות שב לטבעיי מאחר שהוא בתמידות, רק התחדשות זמני השבתות, כי התחדשות היומיי ניכר לכל באי העולם הוא טבעיי, והתחדשות מעשי בראשית הוא בהעלם, מה שאין כן התחדשות זמן השבתיי שאין בו הכרה לעין ולטבע, והרגשת התחדשות הזמן שהוא התחדשות כח השי"ת כפי אותו הזמן הוא התחדשות הכריי למלאכים וכל כחות הנבראים. והשלישי סבור כי שבת קביעא וקיימא מראש הבריאה ושב לטבעיי התחדשות ההוא להתמדתו, רק הכרת ההתחדשות בכל חודש, שזהו ישראל דמקדשי לחדשים, והתחיל רק מעת מתן תורה והוא משתנה כרצון ישראל המקדשים, בזה ניכר יותר החדוש. והרביעי סבור כי זה אינו התחדשות לכל הנבראים רק ללבנה ונמשכים אחריה לבד, ולכן אמר התחדשות השנה שהוא התחדשות לכל הנבראים. והאומר החמישי סובר שהשנה היא כבר זמן קבוע מתחילת הבריאה, וניכר לכל באי עולם השתנות הזמן קור וחום קיץ וחורף ושב מנהג טבעיי וההתחדשות נעלם, רק הרגשת ההתחדשות בשמיטה. והששי סובר כי גם זו להתמדתה כטבעית, רק ההתחדשות ביובל שאינו מתמיד ותלוי רק בישראל ביחוד כשיהיו כולם ביחד כל השבטים לתולדותם, שדבר זה נראה שהתחדשות הזמן ההוא הוא הרגשת השי"ת בהשגחתו ביותר, עד שלבעבור שהשגחת השי"ת חופפת ביחוד בזה העולם על בני ישראל צריך שיהיה להתחדשות השגחה זו כולם במקום אחד בארץ המיוחדת להם שהוא ארץ ישראל. והשביעי סבור כי אין בכל אלה חילופי הזמנים התחדשות הכרה לכחות עומדים כמלאכי השרת, רק לנבראים בעלי נטייה להם מעורר כל חילוף זמן כי השי"ת הוא המחליפו ופועל חדשות, אבל לכחות עומדים אין להם חידוש, רק החידוש הכללי שהוא עיקר בריאתם בעולם, אבל אחר שנבראו הרי הם קבועים וקיימים כמו שנבראו בלא שום חלוף והשתנות, ולכך אין השיר יוצא מפיהם אלא פעם אחת בעולם כולו. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומם.