שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ז'
[ז] ולפיכך נבין אמרינו חיות כל גשם, רצונו לומר חיות כחו וסגולתו ביחוד הכח שהוגבל בו בצורכי הבריאה, קיום אותו כח הוא על ידי השי"ת. רצונו לומר שהשי"ת הוא בעל הכחות כולם, כמו שאיתא [בטור או"ח סי' ה'] בפירוש שם אלקים, שהוא יש בידו ובכחו כל אותם כחות הפרטיות שבבריאה כולם אחד לא נעדר, ועל ידי הכח ההוא שאצל השי"ת יש קיום וחיות [כל קיום דבר מה נקרא חיות כדרך שאיתא [ב"ק נד, א] שבירתן של כלים זהו מיתתן] לאותו הכח הגשמיי הפרטי. ואלו יצוייר העדר איזה כח מה מהשי"ת כבר היה העדר אותו כח מן הבריאה, והיה נאפס הגשם המתייחד באותו כח ונעדר מן העולם ויבוקש ואיננו במציאות, רק כמו שהיה קודם הבריאה. כי תחלת הבריאה היתה רק על ידי כחו יתברך שנמצאו אותם עניינים בכחו, ודבור הוא גלוי הרצון שבלב, וכל הכחות החיונות כולם בלב כמו שנאמר [במשלי ד, כג] כי ממנו תוצאות חיים. וכל רצון לאיזה כח פרטי נמשך מאותו כח, כמו הרצון ללחום ולהתגבר הוא מכח הגבורה שבלב, ונמצא הרצון לאיזה כח הוא עצמו הכח ההוא. והדבור הוא התגלות אותו הרצון והכח שבלב, ולכך הדבור מתייחס ללב, שהוא יוצא מקנה הלב וכמו שנתבאר לעיל [פרק ב'].