שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] וביאור זה כי כל אחד משונה מחבירו בדעת כמו שאיתא [ברכות נח, א, וסנהדרין לח, א], והדעת הוא כלל צורת נפש האדם ויתרונו מן הבהמה. [ולכן משונה עוד זה מזה במראה ובקול כמו שאיתא שם בסנהדרין, שגם אלה השניים הוא יתרון בפרצוף פנים, שהפנים שליח הלב, וכן בדבור, ואין כאן מקומו להאריך.] ובזה הם משונים זה מזה בצורה הנפשיית, והיינו שאין דומות כחות הנפשיות של אדם לחבירו. ומצד זה נמשך גם כן השינויים בידיעת ותפיסת כחות הברואים, כידוע שיש שינויים גדולים בבני אדם בתפיסה והרגשת כחות הברואים בכל מיני כחות והרגשה במראה וטעם ומישוש וכיוצא, אעפ"י שהכל מודים בכללים יש חילוק בפרטים. וכמו שהוא בענין התורה, שהיא כלי אומנות העולם כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], שאעפ"י שאין מחלוקת בכלליה, יש מחלוקות שונות בפרטי הדינים כפי חילוקי הדיעות הנפשיות מבעלי המחלוקת ההם. כך בענין העולם הנעשה בדפוסה, ודבר זה גלוי למבין. ויובן לכל בדרך משל בשמיעת כלי זמר או משיר, שיעמדו כמה בני אדם ולא ישתוה אחד לחבירו בהרגשת ההנאה מן השיר ההוא. וכן באכילת איזה מין מעדן, שלא כטעם שטעם זה טעם זה. ואי אפשר להסביר זה אל האדם, שהרי מעולם לא טעם זה טעם של זה, רק יוכל להבינו כשיזכור האדם הטעם שהרגיש באותו המאכל או באותו הקול או באותו היופי והתמונה הנאה או בכל ענייני העולם בימי הילדות, וההרגשה שהוא מרגיש באותו הדבר עצמו בימי העמידה והזקנה, והנה אותו הדבר לא נשתנה, ועל כרחך השינוי מצד דעתו והרגשתו באותו דבר, והרי הוא כאלו נתחדש אצלו עולם חדש. וכך הם משונים מאדם לאדם כפי שינוי הדעות, שאעפ"י שכולם מודים בדמיון שהמתוק הוא טוב והמר הוא רע, הם חלוקים בפרטים שזה יאמר על דבר אחד שהוא מתוק ויאהבנו וזה יאמר שהוא מר וישנאנו. ונמצא העולם משונה אצל זה מאצל זה, והשינוי הוא מכח נפשו שהוא נפש העולם, שעולמו שבו הוא משונה מעולם שאצל האחר. וזהו לכל אחד עולם בפני עצמו, כי לא ימצא כלל שני בני אדם שוים ממש, שאם כן היה נברא אחד ולא שנים, רק כל אחד משונה בשינוי מה ואם כן עולמו הוא משונה ובפני עצמו.