שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות ב'

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] ענין שתי בריאות הללו נתפרשו בכתוב [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. ובזוהר חדש רות [על פסוק כי פקד ה' את עמו דבור המתחיל רבי נחמיה פתח [דפוס ז' צח, ד], והוא בזוהר גדול פרשת בראשית עמוד קפ"ד] דרשו על מקרא זה אית מלאכין דאינון מן רוחא, ואית מלאכין דאינון מאשא, דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו, ועל דא אינון דנחתין מתרי יסודי אילין נחתין, עד כאן.[1] [ובזוהר ויקרא ט, ב, איתא מנהון אישא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא דכתיב עושה מלאכיו כו', עד כאן. הנה הוסיף עוד מלאכי מים שלא נזכרו בכתוב]. ובזוהר [תרומה קעג, א] ביאר וזה לשונו, קוב"ה כריך חויא סחרניה דקדושא, אתאן מלאכין עילאין לאעלא גו קודשא, הוא חויא תמן ודחלא לאסתאבא ביה, ואם תאמר הא כולהו אשא ואשא לא מקבלא מסאבו. תא חזי כתיב עושה מלאכיו רוחות כו' – אילין מלאכין דקיימין לבר, משרתיו אש לוהט – אילין מלאכין דקיימין לגו. איהו רוח מסאבו ואינון רוח, רוח ברוח כו', לא יכלין לאעלא בגו אינון דלגאו כו' אינון אש וההוא אש דחי לההוא מסאבא כו', עד כאן.[2]

[1] זהר חדש רות דף פא, טור ב (תרגום הסולם): "רבי קסמא בר רבי ינאי פתח, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. יש מלאכים שהם מרוח, ויש מלאכים שהם מאש, וכל אחד נותן משלו לחבירו, משום שיש שלום ביניהם. ועל כן, אלו המלאכים היורדים, יורדים משני היסודות האלו, המים והאש. כשיורדים לעולם הזה מתלבשים יותר, שמתלבשים באויר העולם הזה, שהוא יסוד הרוח, ונתגלמו".

[2] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".