שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולכך היא התחלת המשניות באות 'מ' מאימתי כו', וכן סיומו. כי יסוד תורה שבעל פה הוא השלמת המעשים, שהוא הדבר הלכה כיצד להתנהג בכל הליכותיו ודרכיו בענייני המעשים. וחלק הדם הוא הנפש, שהוא בריש כל מרעין כמו שאיתא [ב"ב נח, ב],^[1] והיינו כמו שנתבאר לעיל [פרק ג], כי הלב הוא שקול מחצה זכאי ומחצה חייב, רוצה לומר שיש בו נטיה לטוב ונטיה לרע מוטבעים בו, והם הנקראים בפי החכמים יצר טוב ויצר הרע וכמו שאיתא [ברכות סא, ב], כי לב חכם לימינו בחלל ימין שבלב ולב כסיל לשמאלו. וחלק הנשמה הוא כולו לה', כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה לומר נשמה שנתת בי טהורה. וחלק הנפש הוא להיפך, כי הוא הממוסך ומגובל עם הגוף החומרי ולכך נטייתו אחריו ביחוד, והוא בריש כל מרעין. ובריש  כל אסוון אנא חמר, היין הוא תורה שבעל פה שהוא המשקין היוצא מן הגפן, וכבר אמרו ז"ל [חולין צב, א] גפן אלו ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מה שאיתא [תענית ז, א] שנמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו – מים ויין וחלב, שהיין ביחוד רומז לבד על תורה שבעל פה שהוא דוגמתו, שהוא הנובע מלב חכמי ישראל והיוצא מתוך מוחם ודעתם. וזהו בריש אסוון לכל מרעין היוצאין מדם הרע, כי הוא המדריך לחלקי המעשים כולם שיהיו מונהגים כפי רצון ה'.

[1] בבא בתרא נח, ב: "בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר". רשב"ם: "בריש כל מרעין אנא דם – כל תחלואי האדם על הדם הם שמתרבה עליו. בריש כל אסוון אנא חמר – שאם ישתה יין כהלכה וכראוי לא יבא לידי חולי".