שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וכמו שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דה'ש' הוא מאתוון דקשוט, והוא יסודא דקשוט דנטל שקר בקדמיתא. פירוש כמו שאיתא שם כי אין מקום לשום טומאה וקלקול לנשמה שבמוח מצד עצמה, כמו שאיתא נשמה שנתת בי טהורה וגו'. והוא גם כן נמשך לחלוקת מעלה ומטה ואמצע שאמרנו, כי כלל הגוף והוא המטה מושרש במקום טומאה, והלב יש לו שני מפתחים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, כי שני היצרים טוב ורע מיוחסים גם שניהם ללב, כי היצר הוא מחשבות הלב כמו שנאמר [בבראשית ח, כא] יצר לב האדם והוא האמצע, ונשמה שבמוח הוא המעלה שמושרש במקום טהרה. וזהו מאתוון דקשוט שה'ש' שהוא יסוד האש הוא קשוט, והיינו יסודא דקשוט דנטל שקרא בקדמיתא, כמו שאיתא [סנהדרין קב, א] שמכל מקום גם הנשמה נענשת אע"פ שהיא צווחת שרק הגוף חטא ממשל דהרכבת חגר על הסומא,^[1] כי מכל מקום כח הגוף והלב לחטוא הוא על ידי החכמה שבו. וכמו שנאמר [בהושע יד, י] ופושעים יכשלו בם, ואמרו ז"ל [שבת פח, ב] למשמאילים בה סמא דמותא, שבחכמה עצמה ועל ידה הוא נכשל ומת, כי לולי היא לא היה הגוף חוטא כל כך, שאי אפשר לומר שקר אלא אם כן אומר דבר אמת בתחלתו. פירוש שדבר שכולו דמיון אינו כלום, וכמו שאין חטא לבהמה כי אין בה חכמה והיא כולה רק דמיון, ומה שהוא רק דמיון גמור אין מקום לחטא, רק מי שיש לו יסודא דקשוט בקדמיתא אח"כ יכול לומר דבר שקר, ודבר ברור הוא למבין.

[1] סנהדרין צא: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד".