שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ודבר זה בעולם הזה נכתב ולא נקרא, פירוש שאעפ"י שדבר זה גלוי לכל שהכל מיוחד גם עכשיו כקודם הבריאה, שזהו ענין הכתיבה שהיא הגלוי הגמור, מכל מקום אינו נגלה לכל אחד בפרט בגלוי מפורש שאי אפשר להכחישו, שהרי הגלוי לעין הוא ההיפך, שהוא הפירוד והבחירה לאנוש במעשיו שהוא היפוך היחוד הגמור, וזהו ואינו נקרא. מה שאין כן בעולם הבא נכתב ונקרא, וכמו שאיתא [ברכות יז, א] העולם הבא צדיקים יושבים,^[1] פירוש ישיבה בכל מקום מנוחה והעדר העבודה, כי מצות בטלות לעתיד לבוא [נידה סא, ב], כי העבודה הוא מצד ההעלם שאז מקום לבחירה ולעבודה, אבל מצד הגלוי הגמור מה מקום לעבודה. ועטרותיהם בראשיהם, הוא הנשמה לנשמה, כי הראש הוא הנשמה שבמוח, והעטרה שבראשו הוא ידיעת שחכמה זו אינה משלו רק משל השי"ת ויחודה במקורה. ודבר זה הוא תכלית כל הבריאה, ולכך יהיה זה בסוף הכל שהוא בעולם הבא, כי כל תכלית הוא בסוף. ולכך ה'ת' שהיא סוף האותיות הוא נגדו ודפוס שלו, כי הוראת 'ת' הוא רושם דבר, כענין [ביחזקאל ט, ד] והתוית תיו וגו' אשר עליו התיו, ורז"ל דרשוהו [שבת נה, א] על אות ה'ת'. והיינו שאות ההוא הוא לרושם וסימן דבר, שזהו העולם הבא וכח ההתאחדות הנברא בכלל מעשה בראשית שיש בו רשימו ממאציל ומנאצל. פירוש זה שכח היחוד של מאציל בנאצל ונברא, דבר זה הוא לבדו ובפני עצמו כח נברא שאין בו מגוף המאציל ולא מגוף הנאצל, רק הרשימו משניהם כמו רושם וסימן שאינו גוף הדבר רק רושם. כך בזה הכח ההתאחדיי משלושה כחות שונים הרי יש בו סימן על שני הכחות השונים, והוא דוגמת האמצע שיש בו רושם על ההתחלה והסוף. ולכן אמרו [שם בשבת] 'ת' תחיה 'ת' תמות, שהחיות הוא מצד יחוד השי"ת והמיתה מצד הפירוד ממנו חס ושלום, וה'ת' יש בו רשימו של שני דברים אלו שזהו מדרגת ה'ת' וכמו שנתבאר שהוא מדרגת האמצע, כאשר כבר אמרנו כי זהו בכל דבר יש ראש ותוך וסוף, וכן הוא הולך ומתחלק כל חלק וחלק לשלושה אלו כמו שהוא מבואר וכמו שנתבאר גם כן על דרך זה לעיל פרק ג' יעויין שם.

[1]ברכות יז, א: "מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו".