שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ורוח ומים הם לחים, רוצה לומר בלתי מנוקים מפסולת, כי הלחיות מצד הרכבת הפסולת ודבר אחר באוכל שאין חלקיו נקבצים ונאדקים זה בזה. ובכלל כל לחלוח מורה על תאוה, כענין המים מצמיחים כל מיני תאוה וחשקות, כי החשק והתאוה באדם הוא מצד הלחות שבו, כי מצד היובש אין לו שום תאוה כידוע גם כן כל זה בחכמת הטבע. אבל החכמה שבמוח היא טהורה ונקיה, ומצד הזה גם כן אין שם תאוה שהוא מצד תערובות הפסולת, כי התאוה היא לעולם לדבר הנגלה לעין, כמו שאיתא עין רואה ולב חומד. ולכך אין שייך תאוה אלא במורגשות בלב ומעשה, והיינו שהתאוה הוא בדבר שהבחירה שם, שלכן נברא התאוה לבחור בטוב וכן תאות היצר רע. מה שאין כן במחשבה שבמוח, שהיא ראשית המחשבה שמהשי"ת ונשמה שנתת בי ולכך טהורה היא, ואין שם מקום לבחירה ולא לתאוה, ולכך הוא יבש [וקצרנו בביאור דברים אלו מענין הלחות והיובש שהם ארוכים ורחבים אצלינו במקום אחר ויאריך הענין מה שאין מן המכוון בקונטרס זה] כאש.