שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ולכן אמרו [פסחים נו, א] שיעקב אמרו ולא משה,^[1] כידוע מה שאיתא בזוהר (בלק קפז, ב, תקו"ז י"ג כט, א) דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. כי יעקב הוא הכולל כל נפשות ישראל בפרט, שלכן נקראו כולם על שמו. ומשה רבנו ע"ה הוא נותן התורה והחכמה לישראל, שלכן נקראו חכמי ישראל בשם משה ברז"ל [ביצה לח, ב, וסוכה לט, א], שהוא הכולל כל כחות הדעת שבישראל, שהוא הידיעה וההכרה הברורה, כמו שנאמר [בדברי הימים א כח, ט] דע את אלקי אביך. וזה הוא הפנימית כמו שהלב פנימית האברים והם חיצונים לו, כי ההכרה הברורה הוא בלב ששם היראה כדברי רז"ל [יומא עב, ב]. ולכן נאמר כי כל לבבות דורש ה', ואמרו ז"ל [סנהדרין קו, ב] רחמנא לבא בעי, מקביל למה שנאמר [בדברים י, יב] מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמרו ז"ל [ברכות לג, ב] שדבר זה לגבי משה שהוא ההכרה הברורה מילתא זוטרתא. והחיצונות הם כללות נפשות ישראל שהם חיצונות לכח החכמה, כמו שאיתא [חולין צב, א] שהם כעליא לאתכליא (כעלים לאשכולות), והם מונהגים על פיהם. ולכך יעקב אבינו ע"ה תיקן תפלת ערבית שהיא התפלה וההכרה גם בעת החושך והעדר החכמה וההכרה ברורה רק הכרה מצד האמונה הכללית, שדבר זה הוא כטבע מוטבע בכל נפשות ישראלי האמונה בדרך כלל שיש מנהיג ומשגיח.

[1] פסחים נו, א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי".