שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לא'
[לא] וענין החויא וההבדל שביניהם הנזכר לעיל (בריש הפרק הזה) בשם הזוהר הקדוש פרשת תרומה[1] הוא מובן עם מה שקדם, כי הנשמה טהורה, רק משכן היצר רע בלב ששם הרוח. ולכך נקרא הטומאה רוח בכל מקום בגמרא רוח טומאה רוח רעה, וכן בזוהר הקדוש רוח מסאבו, שברוח שם משכן היצרים. והיינו שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת, ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת, שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בה' אלקיהם ולא בדמיון, ועל ידי זה יושלם כח מלכותו שהוא מלך על עם. מה שאין כן כשלא יהיה בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד לא שייך תואר מלך כלל, ודבר זה ידוע. והנה כח הזה של העלם יחוד השי"ת בכל כחות העולם בפרטי פרטות הוא הנקרא בכל השמות של גנאי – טומאה ואיסור ושיקוץ ותיעוב וכיוצא, שהרי דבר זה הוא היפוך רצון השי"ת שהוא היפוך כל זה, וגם הדבק בו, מה שאין כן הדבק באלו. והנה נאמר (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהשי"ת יסד כך שיהיה שמים ועולמות עליונים ששם ניכר כבוד השי"ת ואין שם יצר רע. וארץ לבני אדם כאלו נתונה להם לבחירה ולא לה', ואם כן הוא נראה נפרד מהשי"ת, רק שהם צריכים להכיר זה שמלא כל ארץ כבודו ולהשרותו יתברך בארץ, אבל השי"ת נתן הארץ לבני אדם שיהיה נראה כאלו נפרד ממנו.
[1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".