שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לג'
[לג] והלב הוא האמצעי, ושם בשני חלליו משכן שני היצרים שיש בו משני הכחות יצר טוב ויצר רע. ולכך השי"ת משול לאש, כמו שנאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, כי האש הוא הכח העליון למעלה משכן להשי"ת. ואמרו ז"ל [סנהדרין לט, א] דקוב"ה טביל בנורא, וביאור כל לשון הגמרא דשם אין כאן מקומו, רק בקיצור שלוש תיבות אלו. כי בהיות המיתה היא נגזרה לאדם מצד החטא והעברת רצון הבורא שהוא הטומאה, ולכך העונש שמגיע על זה הוא גם כן מן הצד (הטומאה). כי מצד הטהרה לא היה העונש, שהרי העונש הוא רק לעוברים ודבוקים בדמיון, אבל מצד האמת הרי השי"ת יחיד ומיוחד ואם כן אין כאן דמיון כלל ואיך אפשר לעבור על דבריו כלל ואיך יגיע עונש, רק העונש הוא גם כן מאותו צד הדמיון וההעלם שיסד השי"ת. ולכך המת מטמא, לפי שיש בו טומאה על כרחך, שלולי כן לא היה מת שהוא היפך הדביקות באלקים חיים. וכאשר אמרו ז"ל שהגיש משפט מיתת (משה רבינו ע"ה) על ידי השי"ת בעצמו, על כרחך נתלבש השי"ת באותם כחות הדמיון, ואם כן במה קביל ונטהר מהם אח"כ. לזה אמר בנורא, שמצד האש נבדל כל ענין הדמיון ואיננו כלל, וכשמגיע לשם אין כאן דמיון כלל ואין צריך טהרה. ולכך האש מכלה הכל, כי מצידו הוא כליון כל מה שהוא בדמיון נברא, שהגוף הנברא נראה כאלו הוא נבדל מאחדות השי"ת, שהרי הוא גוף נברא ומוגבל בפני עצמו, אבל מצד האש הוא חוזר ליסודו ומקומו, ואין כאן מקום להאריך.