שיחת מלאכי השרת

פרק ראשון – באור השם מלאך

[א] הוראת השם מלאך היא שליח, וכלל הברואים והאדם נקראים מלאכים לה' בעת שעושים שליחות אלוקית.

[ב] הכהנים נקראו מלאכים כשממלאים את תפקידם והתורה יוצאת מפיהם.

[ג] לכן גם החכמים נקראו מלאכים, ובזה הם מצויינים ונבדלים משאר העם.

[ד] לרש"י יחודם כמלאכים מתבטא בבגד הציצית.

[ה] הגוף לבוש לנפש, והחטא בגוף, לכן הרמז לתיקון הוא בלבוש, ולזה רומזים בגדי כהונה הלבנים, שע"י עבודת הכהנים נתקן הגוף.

[ו] גם ת"ח על ידי תורתם מתקנים היצה"ר ומזככים הלבוש והגוף, ולזה רומז בגד ציצית.

[ז] עוד דרך ישנה לתקן הגוף, והוא על ידי מלחמה והתגברות על היצה"ר מכח יראת ה', וזהו גיבור הכובש יצרו. מה שאין כן בדרך של תורה ועבודה – הרע מסתלק.

[ח] בני ארץ ישראל התגברו על יצה"ר בעזרת היראה, ואילו בני בבל – בשקידת לימוד התורה.

[ט] ארץ ישראל היא המקום המתאים להכרת ה' שאווירה מחכים ליראת ה'.

[י] בא"י מתגלה שמו האמיתי של ישראל, אבל בחו"ל צריך להצטיין מאוד בבגדו בתלמוד תורה, ועל ידי כך מתגבר על יצה"ר. וחוזר לעניין המלאך, שכאשר כל מעשי החכמים רק לה', הם נקראים מלאכים

[יא] רב נקרא מלאך ה' צבאות כי צריך להורות לכל אחד כפי המתאים לשורש, שיש הבדלים בין הנפשות, וזה שורש המחלוקות בתושבע"פ.

[יב] וזו היתה סגולת בני יששכר ולוי, שידעו להורות לכל אחד לפי שורשו. וזוכים לזה על ידי החסידות.

[יג] נביא נקרא מלאך ה' שהוא שליח לנבא מה היה, יהיה ולהוכיח על ההוה.

[יד] מצד מלאכות ה' הנביא קודם לחכם, שהנביא שליח, והחכם בבחינת פועל.

[טו] מצטט מדרש מויקרא רבה על הנביאים שנקראים מלאכים, ומכאן ועד סוף הפרק (אות כ"ט) עוסק בביאורו.

[טז] מתחיל להסביר המדרש  שבאר תחילה שמלאכיו הם התחתונים, והכוונה שכל הנפשות נשלחו לעשות רצון ה', אלא שלא כולם לקיים שליחותם. משא"כ המלאכי מרום שנקראים צבאו – כולם מקיימים שליחותם.

[יז] אפשרות נוספת – בעת קיום רצון ה' אפילו פושעי ישראל נקראים מלאכים – שליחים, אך התהילה יוצאת רק ממי שכל הזמן עושה רצון ה'.

[יח]  וזו מעלת שומרי שביעית שבמשך שנה שלמה, הכוללת כל סוגי המזגים, עושים רצונו, ולכן נקראים גיבורי כח.

[יט] אח"כ בדבר אחר, מבאר המדרש שהנביאים נקראים מלאכים, שהם עוסקים רק בשליחותו, כעליונים שנבראו רק לשמשו.

[כ] כיוון שנאמר "אני ה'" שה' הוציאנו ממצרים שלא על ידי מלאך, ומאידך נאמר "וישלח מלאך" – מבאר המדרש שזה משה, ומבאר מה שהתקשו בזה והנסיונות לתרץ.

[כא] מבאר שבישראל מתגלה צלם אלקים הכולל כל הכוחות, ולכן פעולת משה שמכח הש"י נחשבת לפעולת הש"י שלא על ידי מלאך, שהמלאך הוא כח פרטי ואין עצמותו יתברך מתגלה דרכו.

[כב] "ויעל מלאך ה" – מסורת חז"ל שהיה פנחס, ועוד שדיבר אל כל העם ולא יתכן שהתנבאו כולם.

[כג] פנחס נקרא מלאך ה' סתם, מפני שנדמה מאוד למלאכי מרום, שהתפשט מגשמיות לגמרי.

[כד] גם אליהו זכה לרוחניות גמורה על ידי הקנאה הבוערת באש התורה שכילתה הגוף לגמרי, ויש אומרים פנסח זה אליהו.

[כה] שני סוגי אש, האחת טובה ומכלה הפחיתות שבגוף ומגלה הרוחניות, והשנייה של גיהנם ויצה"ר שמכלה הגוף בחרפה.

[כו] הראיה מפנחס שאף שהוא אדם ואינו כח פרטי בפני עצמו, מפני נביאותו נקרא מלאך.

[כז] ממשיך לבאר הראיה מאשת מנוח למה מכוונת.

[כח] ממשיך לבאר מבית אב הנביאים קרויים מלאכים.

[כט] נביא וכהן הדבקים בתמידות בהש"י נקראים מלאכים, עד שכשרוצים אינם נראים שיכולים להשתמש בכוחות המופלאים שיש למלאך רוחני.

פרק  שני – מדרגת האדם מול מדרגת המלאך

[א] מביא מדרש שהוזכר בשני מקומות על גדולת האדם על המלאך, ומברר גרסתו. ומתבארים בו שלוש מעלות של ישראל על המלאכים, ועד אות י"א מבאר המעלה הראשונה שהמלאכים שומרים על ישראל. ומאות י"ב עד כ' מבאר המעלה השניה, שהמלאכים נושאים את ישראל. ומאות כ"א עד כ"ח המעלה השלישית ששייכים לחכמה ולתורה. וחוזר לבאר את שלוש המעלות מאות ל"ד.

[ב] התורה שייכת לאדם שיש לו בחירה ויכול לבחור לעשות רצון ה'.

[ג] האדם בצלם אלוקים שכולל בתוכו כל הכוחות, ויש בו גם יצר רע, וכשכופהו הרי הוא עושה דברו של הש"י.

[ד] ולכן הוא ראוי לקבל התורה והמצוות שעל ידם דבק וחומד בטוב.

[ה] על ידי התורה ומצוות זוכה שהמלאכים שומרים עליו, ומכריזים תנו כבוד לצלמו של הקב"ה.

[ו] השמירה מבטאת מעלת הנשמר, שרק על דבר יקר צריך לשמור, ורק דבר שיכול לרדת יש לו מעלה שיכול לעלות.

[ז] והמלאכים אינם צריכים שמירה, וזו המעלה הראשונה של ישראל שעליה דיבר ר' מאיר במדרש (באות א').

[ח] על ידי המצוות המלאכים מצטווים לשמור האדם.

[ט] מעשה הצדיקים מפעיל את המלאכים, ואף התורה נשלמת על ידי ת"ח ולכן נחשבת שלו.

[י] אמנם ת"ח שעדיין לומד נחשב לפחות מהתורה, אך מי שזכה שהתורה שלו, נחשב ליותר.

[יא] מסכם המעלה הראשונה, הנובעת מזה שיש לאדם חסרון של נטייה לרע, ולכן צריך שמירה, ובזכות מעשיו נעשים המלאכים שומרים עליו.

[יב] המעלה השניה – מתוך האפשרות לבחור ברע כשבוחר טוב זוכה למעלה גדולה יותר בשמיעת קול ה'.

[יג] וזה על ידי שמקבלים המצוות וכופים היצר אף שעדיין לא זוכים לשמוע קול ה', ובזכות הכפייה זוכים אח"כ לשמוע קול ה', וממילא שומרים המצוות בלא הפרעות.

[יד] וזהו לפום צערא אגרא, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, שבזכות כפיית היצה"ר זוכים למעלה.

[טו] ולכן ישראל זוכים לשמוע קולו של הש"י היינו להידבק בו, ואילו המלאכים לא.

[טז] ולכן רק כהן גדול נכנס לקדש הקדשים, ושם מקום היחוד הגמור, שהוא מעל מדרגת החטאים והגדרים, ששם מרגישים שהכל דבוק בהש"י, ובזה מתכפרים החטאים, והמלאכים אינם שייכים לזה.

[יז] ולזו המעלה זכו במתן תורה שנעשו בני חורין מיצה"ר.

[יח]  מבאר עניין שכשאמרו נעשה ונשמע ירדו ששים ריבוא מלאכים ועיטרו כל אחד בשני כתרים, וכשחטאו ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכים ונטלום, שאז מעלת המלאכים מעל בני אדם.

[יט] עוד ביאור לזה.

[כ] אם כן המעלה השניה מצד השמיעה לדבר ה', שעל ידי כך המלאכים נושאים אותם ובזה נשמרים מהחטא.

[כא] המעלה השלישית מצד חכמת התורה, ששייכת לאדם בלבד, שיש לו נטיות שונות והתורה מדריכתו. אבל למלאכים אין נטיות ואין צורך בהדרכת התורה.

[כב] מבאר הגמ' שבת פח, ב, בויכוח המלאכים על שהתורה ניתנת למשה, ומדוע אמר הש"י למשה להשיב. כי מצד ה' והיחוד הכל שווים, אבל מצד התחתונים יש הבדל, ואותו צריך משה להסביר.

[כג] ומשה התיירא להשיב, ומתחיל לבאר שלושת הכוחות שבאדם, מחשבה במוח, דיבור מהלב, מעשה מהכבד.

[כד] וכנגד זה בעולמות, עולם המחשבה לברוא הוא כסא הכבוד, עולם הדיבור שם המלאכים, ועולם המעשה הגשמי.

[כה] ונתיירא שישרפוהו בהבל פיהם שכוחם בדיבור והוא מעולם הגשמי, וענה לו ה' שיאחוז בכסא כבודו, שעל ידי מעלת נפשו מגיע עד עולם המחשבה.

[כו] ופרש ש-די זיו שכינתו ועננו עליו, שעל ידי הצמצום שבשם זה יכול אדם להשיג שכינתו.

[כז] ומכח זה יכל להתעלות על המלאכים ולענות להם. עד שהם צריכים להתיירא שלא ישרפו, ולזה רמזו באומרם שכל עוף שהיה פורח מעל יונתן בן עוזיאל בשעה שלמד היה נשרף.

[כח] והשיב להם שהתורה כוללת נטיות ושינויים ולכן היא מתאימה לאדם שיש בו נטיות שונות, ומסכם שלוש המעלות של ישראל על המלאכים, במחשבה דיבור ומעשה.

[כט] מצטט הגמ' חולין צא, ב, בחביבות ישראל על המלאכים בשלושה דברים, ומתחיל לבאר שישראל אומרים שירה בכל שעה כי בכל עת שכופים יצרם יש חידוש ושייך לומר שירה, ואילו אצל המלאכים רק כאשר יש חידוש בעולם אפשר לומר שירה.

[ל] מבאר שבע הדעות מתי יש התחדשות בעולם עד שהמלאכים אומרים שירה, אם בכל יום, שבוע חודש וכו'.

[לא] מסכם המעלה הראשונה, שדווקא מפני היצה"ר שבעולם המעשה, יכול האדם להתגבר עליו ולחדש שירה בכל שעה.

[לב] המעלה השנייה, בהרגשת הלב עניין האלוקות, שאצל ישראל רק שתי מחיצות, ואצל המלאכים שלוש.

[לג] המעלה השלישית מצד הידיעה וההכרה שבמוח,שרק מתוך שישראל זוכים לה גם המלאכים זוכים.

[לד] וזו הראיה מיעקב ששלח את המלאך לומר שירה, שהמוח משלח את הלב, שישראל במדרגת מוח לעומת מלאכים שבמדרגת לב. וחוזר לבאר בזה המעלה השלישית שבמדרש שהובא בתחילת הפרק.

[לה] שלוש המעלות כנגד שלושה אבות ושלושתן ביעקב בפרט, וכנגד זה גמ"ח באברהם, עבודה ביצחק, תורה ביעקב.

[לו] מצטט מדרש תנחומא וישלח, שמבאר מעלת הצדיקים על המלאכים, ומזכיר שלושת המובחרים שהשלימו בעבודתם מעלת ישראל שעל המלאכים, יעקב, משה וישעיה.

[לז] יעקב גילה שלמות המעשה הקשור לענוה, והיא המעלה הראשונה של צדיקי ישראל על המלאכים.

[לח] משה גילה התורה, והיא כאש, לטובים מרפא וחיים, ורעים שריפה וכליון, ועל זה התאוננו המתאוננים.

[לט] ומשה גילה בחינת המחשבה שבמוח, והשקיע התורה בארץ שבכל מעשה אפשר לקיים תורה, ועל ידי כך אין אש גיהנם שולטת אפילו בעמי הארץ ופושעי ישראל המלאים מצוות. וזו המעלה השנייה.

[מ] המעלה השלישית גילה ישעיה, והיא מדרגת הנבואה, שעניינה קישור הלב לחכמה.

[מא] סדר המדרש תנחומא המובא באות ל"ו היפך הזמנים, ישעיה, משה, יעקב, ומבאר משמעותו.

[מב] מעלת הצדיקים על המלאכים מצד נפשם, אבל מצד חומרם המלאכים נעלים יותר. זולת אליהו ומשה שזככו חומרם.

[מג] דוחה דברי האב"ע שסובר שהמלאכים נעלים מבני אדם, ובאר שכל ראיותיו מהפסוקים מתייחסים לחומר, שבזה המלאך נעלה, אבל מצד העיקר שהוא הנפש והצורה ישראל נעלים.

פרק שלישי – ההכרח להאמין במציאות מלאכים רוחניים.

[א] מציאות מלאכים רוחניים הוא דבר מבואר בתנ"ך ובחז"ל.

[ב] בפרק זה ישיב מה צורך במלאכים, אע"ג שלכאורה לישראל המאמינים זו שאלת הבל.

[ג] אין לצמצם האמונה רק למה שרואים, ודוגמא לכך העולמות.

[ד] דבר ה' הקיים בכל דבר הוא המחיה אותו.

[ה] משמעות הדבר היא שלכל דבר יש יחוד רוחני בטבע אופיו.

[ו] גם הצורה הגשמית המבדילה בין הדברים נובעת מהשורש הרוחני שלו, כפי היעוד המיוחד שלו בבריאה.

[ז] כל כח רוחני הקיים בדבר כלשהו בעולם הוא כח ה' שבאותו דבר.

[ח] דבר ה' הוא נשמתו של העולם וכל כחותיו, ואצלו הכחות מאוחדים וזה עולם אצילות.

[ט] בעולם הבריאה הכחות נפרדים והוא נפרש מעולם האצילות.

[י] האדם תכלית הבריאה וכולל כל כחות העולם, ותכליתו להכיר כבוד השי"ת.

[יא] האדם נפש העולם ולכן לולא קבלו ישראל תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

[יב] מצד התחושה האישית של כל אדם העולם נקלט אצל כל אחד באופן שונה, ולכן כל אחד הוא עולם בפני עצמו.

[יג] כל נפש יש בה את כל הכחות אלא שכח אחד מובלט ועל ידי כך תפיסתו שונה ויש לו עולם משלו.

[יד] מחצב הנפשות הוא עולם שבו כלולות כל הנפשות, ושם שורש חלוקת הנפשות למעלתם.

[טו] באור עליית האדם ממעלה למעלה, שהואיל ונפשו כלולה מכל הכוחות שבעולם, ככל שמגלה בעצמו כח עליון יותר כך זוכה לעוד עולם, וזהו ריבוי העולמות לכל נפש.

[טז] העולמות הרוחניים הם הקיימים באמת ואילו העולם הנראה לעיניים הוא עולם שקר העתיד לפסוק.

[יז] רשעים מדמים שהעולם הזה אמת ועולם האמת דמיון, ועל כן קרויים בחייהם מתים, והצדיקים מרגישים שהעולם הזה דמיון ודבוקים באלקים חיים ולכן קרויים חיים.

[יח] רק מי שטעם פעם אחת מן האמת מבין שהעולם הזה דמיון ועולם המחשבה אמת.

[יט] הגמטריא של המלה היא המרת האותיות שהן חיות הדבר במספרים, ולכן הצדיק זוכה ליש האמיתי, היינו ש"י עולמות.

[כ] שלוש מאות הוא המספר הגדול ביותר בעולם הזה, ועשר הוא שלמות, ולכן המתקשר לאמת זוכה לש"י עולמות שזה תחילת הת' שהיא מעולם האמת.

[כא] ענין ח"י אלף עולמות, שהם כנגד ח"י אלף שעומדים לפני הקב"ה, והם כמנין תרומה ותרומת מעשר מס' ריבוא.

[כב] כל עולם כולל כמה עולמות כמו הנפש הכוללת כמה מדרגות, ובדרך כלל הם חמישה, וכנגדן אמר דוד שירה.

[כג] כוחות האדם בדרך כלל מחולקים לשלושה, נפש רוח ונשמה – מעשה הרגשה ומחשבה, והם כנגד דומם צומח חי.

[כד] כנגד זה הם שלושה עולמות ראשונים שראה דוד ואמר שירה, מעי אימו, שהסתכל בכוכבים, וכשינק.

[כה] שתי המדרגות העליונות, חייה ויחידה, הם מחברים הנר"ן להש"י, והם כחומר וצורה, החיה היא חומר החיבור, ע"י התפישה שהש"י מחייה הכל, והיחידה היא הצורה, שעל ידה היחוד הגמור.

[כו] כוחות אלו אינם נגלים בגוף, וכנגדן אמר דוד שירה בשני עולמות, בראיית מפלתן של רשעים ויום המיתה.

[כז] כל חמשת המדרגות כלולים בכל מדרגה, ודוד אמר חמש שירות כנגד חמש המדרגות שבנפש כפי ענינו באצילות.

[כח] חמישה עולמות ופרצופים, ומבאר משמעות עולם העשיה, היצירה והבריאה.

[כט] והם כנגד נפש רוח ונשמה.

[ל] עולמות אצילות ואדם קדמון כנגד חיה ויחידה וביאור עניינם.

[לא] חוזר לבאר המספרים, ועשר הוא מספר שלם, ומאה שלם בתכלית. שלוש מאות רומז לשלושת העולמות הנתפשים בעוה"ז, ות' לעולם הרביעי, וחמש מאות כנגד עולם חמישי הנסתר שאין אות הרומזת לו.

[לב] מבאר עניין חמשת העולמות, חיה יחידה ששם מתגלה אורו העצמי, בריאה – עולם הכסא כנגד המוח, יצירה – עולם המלאכים כנגד הלב, ועשיה – עולם הנגלה.

[לג] מבאר הכרח מציאות העולמות, שרק על ידי העולמות הגבוהים, יכול להתגבר על היצה"ר, שברוח שכנגד עולם המלאכים המצב שקול, והנשמה טהורה, ומכוחה יכול להתגבר על הרע.

פרק רביעי – מיני המלאכים השונים.

[א] שני מיני עולמות רוחניים – בריאה המיוחס יותר לעילה, ויצירה המיוחס לתחתונים.

[ב] הם מלאכים מרוח ומשרתים מאש, ומצטט מהזוהר.

[ג] אויר מים אש – אמ"ש – היסודות השורשיים של העולם כנגד נפש רוח נשמה, ויסוד העפר כנגד החומר והגוף.

[ד] הא' ראשית האותיות כנגד הלב שבו הרצון הנעלם הקודם למחשבה, וכנגד האויר שהוא הנסתר יותר, והכוחות הרוחניים שבעולמים נקראים רוחות.

[ה] המ' מבטאת את האמצע שהוא ההוה – זמן המעשה, ואת המים שבעזרתם הפך העפר לגוף פועל בעולם המעשה, והיא כנגד הנפש שמתבטאת במעשה. (ומבאר הגמ' סנהדרין על ארבע שעות שנברא האדם כנגד ארבעת היסודות.)

[ו] ולכן המשנה שהיא הוראת המעשים פותחת ומסיימת במ', שהיא עוסקת בתיקון הרע, ורמוזה ביין שמתקן הדם הרע.

[ז] כל דבר מסודר בעולם שנה ונפש, וכל אחד מאלו מתחלק לשלושה ויש הקבלה ביניהם, וה'מ' שהיא מים בעולם כנגד ההווה בזמן וכנגד המעשה בנפש. ולכן הראשונים החשיבו ג' יסודות, שרק בהם יש תנועה, מים יורדים, אויר באמצע ואש עולה.

[ח] וכנגד זה האותיות, 'א' רומזת לאויר לרצון הקודם לכל, 'מ' למים היורדים ולעולם המעשה, 'ש' לאש העולה ורומזת לתכלית שהיא החכמה שבמח.

[ט] הש' היא יסוד האמת בעולם הזה, ורומזת לנשמה ולחכמה שבמח ואף שהיא טהורה אם האדם חוטא אף היא נענשת עימו.

[י] ת' רומזת לעולם הבא, למדרגה של החזרת הנפרדים למקורם בהכרה ביחוד.

[יא] מדרגתה ממוצעת בין המאציל לנאצל, ובה מתגלה האחדות שבין המאציל לנאצל.

[יב] כל דבר בעולם מחולק לשלוש, ושורשו במאציל ובנאצל ובמדרגה האמצעית המאחדת ביניהם, והיא הנשמה לנשמה.

[יג] לעולם מספר ארבע הוא אמצעי, והוא מבטא את המציאות הגשמית שכולה במספר ארבע, והיא ההוה שה' ראשון ואחרון ובאמצע – בהווה – המציאות נבראת.

[יד] אותיות ד' מ' ת' מבטאות אמצעי, והאמצעי הגדול ת'.

[טו] ש' ראש מדרגת הנבראים.

[טז] סדר הבריאה המוח ראשון ואחריו הלב והמעשה. ומצד התכלית המקווה, ההתחלה ביראה שבלב ואח"כ במעשים ומשם לחכמה שבראש, וכנגדה ה'ת'.

[יז] וכן סדר היסודות שכנגדם. המים כנגד המעשה קרים שצריך לעשות במתינות.

[יח] המים והרוח שכנגד הלב לחים, שיש בהם פסולת ותאווה, והאש שכנגד המוח יבשה ונקיה מפסולת ותאווה.

[יט] סיכום, ועפי"ז מובן שהמלאכים כנגד הלב ושליחים להנהגת העולמות, ומדרגתם רוח, ומשרתיו מאש, כי הם מיוחסים אליו, וכנגד המוח שבעולמות.

[כ] מלאכי מים הם הכח הרוחני שבמעשה כנגד עולם העשיה הרוחני.

[כא] ונרמזו בדברי חז"ל כמזל או מלאך שממונה על כל עשב ואומר לו גדל.

[כב] ואם תשאל מדוע יש שוני בחומר סוגי המלאכים, הרי ממילא חילוק תפקידם ועצם כוחם מהש"י.

[כג] כמו שהנפש אחת ובהכנסה בגוף מתלבשת בנפש רוח ונשמה – ופועלת דרכם, כן השי"ת אחד ובהתגלותו בעולם מתלבש בשלוש מדרגות: נעלם גמור, קצת נעלם, וגלוי.

[כד] בין עצם הנפש לגילויה בשלושת כוחותיה ישנו כח אמצעי שמחבר את הנפש לגוף ומכריחו לבטא את הנפש.

[כה] וכנגד כוחות הנפש יש שלושה סוגי מלאכים.

[כו] אופנים – כנגד הנפש, חיות – כנגד הרוח, והכסא – כנגד הנשמה. ומקשה מהאופנים שאומרים ברוך וכו' ומתרץ רש"י שאופנים אלו הם בכסא.

[כז] מתחיל לתרץ באופן אחר, שקדושה היא הכרה ברוממותו ואדנותו, וזה נעשה בעשרה מישראל, ובזה מתבטאת גדולת ישראל.

[כח] אבל ברוך שם כבוד מלכותו, היא אמונה בלא הכרה ברורה, יחוד תחתון, ולכן אף האופנים שמדרגתם מצד הנפש יכולים לומר בו את השם אחר שתי תיבות.

[כט] ולכן בשכמל"ו אמר יעקב הכולל כל נפשות ישראל, שהוא מלבר, ולא משה שמלגאו שהוא כולל כחות הדעת.

[ל] השגה זו מצד הנפש ושייכת לכל ישראל, אף כאשר רחוקים ובטומאת הגלות, ולכן באופן זה האופנים יכולים לומר את השם אחר שתי תיבות.

[לא] כדי שתהיה בחירה יסד הקב"ה שיהיה בעולם כח המסתיר אחדותו מבני אדם, ואלו הם כוחות הרע, ומקומם בלב – ברוח, ומשם יצר טוב ויצר רע.

[לב]  האויר -הרוח אמצעי בין השמים לארץ, ולכן יש בו רוח קדושה הנוטה למעלה לראש, ורוח טומאה הנוטה למטה למעשה שבו הרע.

[לג] גם הלב כמו הרוח אמצעי בין המעשה והמחשבה. העונש בא מאותו דמיון המטעה, והאש מטהרת מפני ששורפת הדמיון המטעה.

[לד] בנחש יש כח דמיון המטעה ומסית מהאמונה, והוא מקיף פנימיות הקדושה, ורק מלאכי אש שלא מקבלים טומאה יכולים לעבור דרכו, אבל מלאכי רוח מתרחקים חוצה כדי שלא להיטמא ממנו.