ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות טז'

[טז] וזהו שאמרו [יומא כא, ב] דשכינה לא היתה במקדש שני עיין שם,^[1] והיינו כי מאז והלאה נסתלק פרסום ענין זה שה' בתוך בני ישראל כמו שהיה כל ימי בית ראשון אם לטוב ואם לרע תיכף נשתנה ענין ההנהגה אצלם, וזה לתוקף דבקות ההשגחה האלקית עליהם. וכן בגלות בבל, ולכן עד אז היתה הנבואה בישראל גם בעת גלות בבל היו חגי זכריה ומלאכי נביאים. ומשנבנה בית שני נסתלקה הנבואה שהוא הנמשך מן השכינה, שה' שוכן בתוכינו, על ידי זה תנוח הרוח על לבות בני אדם המשלימים להשיג כבוד ה' ביותר ולמדרגת הנבואה. ומתחלת בית שני נעלם הגילוי השכינה, רוצה לומר גילוי דבר זה שה' שוכן תוך בני ישראל, וכמו שאיתא [ברכות ד, א] ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה בימי יהושע אלא שגרם החטא. וכדרך כו' רוצה לומר נס נגלה בשידוד הטבע ולא נס נסתר, אלא שגרם החטא שהוצרך להתעלם ההנהגה הנגלית בשידוד הטבע בכל עת על ידי שם ה' השוכן, כי גם זה היה בהעלם, כי כאשר אין נסים ושידודים נגלים רק בהסתר בהנהגת הטבע, אז אין ניכר שה' שוכן בתוכינו רק הוא בהעלם, וזהו הסתלקות הנבואה אז שגם הוא גילוי שכינת ה'.

[1]יומא כא, ב: "אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב: וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר 'ה'? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".