תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יא'

[יא] וזהו שרמזו במה שאמרו [סוכה נב, א] כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והיינו כי למה שהנביא הוא הגדול במניעות יצרא דעבודה זרה, ואצלו הוא מקום ההטעיה היתירה. וכן החכם הוא הגדול במניעת יצר התאות והשכחה מן השי"ת, ואצלו הוא מקום היצר בזה עצמו ביותר, שמשכיחו הזכרת השי"ת על ידי התורה, וכמו שנתפרש בדברי רז"ל הנזכרים ואמרו עוד [יבמות קה, ב].^[1] וקדמה אנכי שידיעה זו קודמת ועיקרת שממנה נמשך הכל, שכאשר יודע שאנכי ה' אלקיך ממילא לא יהיה וגו'. ולכן אמרו בבבא בתרא שם שהנבואה מן החכמים לא נטלה, שגם לחכמים יש מדרגת נבואה, שהם נעדרים מיצרא דעבודה זרה ממילא על ידי שהם דבוקים בה' שהוא מצות אנכי ה'. והוא על ידי דביקותם בתורה וחכמת ה', כאשר הם יודעים שהיא חכמת ה' אז על ידו דבוקים בהשי"ת והעדר יצרא דעבודה זרה גם כן ממילא.

[1] במקום שצוין לא מצאנו, ואולי הכוונה ליבמות קט, ב: "א"ר יצחק:… רעה אחר רעה תבא… ולתוקע עצמו לדבר הלכה… תוקע עצמו לדבר הלכה – דתניא, רבי יוסי אומר: … כל האומר אין לו אלא תורה… אפילו תורה אין לו. מאי טעמא? אמר רב פפא, אמר קרא: (דברים ה'): ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה…"